זאת הייתה ההופעה הראשונה שלי בלוס אנג'לס. על הכרטיס היה כתוב שהדלתות נפתחות ב- 8:30, ואני תיירת ממושמעת, הגעתי ב-9. המקום נראה כמו כל מועדון אינדי אפל שראיתי בארץ, גדול יותר מהפטיפון, קטן יותר מהבארבי. היו מעט מאוד אנשים כשהגעתי. אחרי חצי שעה עלתה לבמה להקת החימום: Asher. להקה מחורבנת בכל קנה מידה. הלהקה הודיעה לחמישה אנשים משועממים בקהל שיש להם דיסקים לקנייה שהם רק גמרו להכין ושהם מאוד DIY. כמה אותנטי.


הערב: TNE VEILS
לא ארבה במילים על הופעת החימום הנוספת: The Comas, רק אומר שאיבדתי את הסבלנות והתחלתי לפקפק באם הגעתי למקום הנכון. ב- 12:15 עלו סוף סוף הויילס. לפין אנדרוס, האיש מאחורי הויילס יש פרסונה מהפנטת וטונות של כריזמה, יש תחושה שהויילס יכולים להצליח לא פחות מהארקייד פייר. הקהל התחנן לשירים מהאלבום הראשון ובעיקר לקאבר שלו לברוס ספרינסטין (State Trooper). אנדרוס עצמו נראה מרוצה ובעיקר מופתע מגודל הקהל. הוא סיפר שהם ציפו ל-20 איש, ושזוהי ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות הנוכחי. בהופעה הזו היו 150 איש משולהבים. השיר הפותח של ההופעה היה שמו של האלבום: Nux Vomica (שם של תרופת דיכאון), בשנייה בה הוא פתח קולו לשיר שמעתי את כל ההשוואות המתבקשות: ניק קייב, ג'ף באקלי, איאן קרטיס וטום וויטס.


פין אנדרוס
מעט מאוד מוזיקאים יכולים לעבור ז'אנרים באותה נשימה, באותו שיר, אפשר לשמוע פולק, גיטרות מנסרות, אמריקנה ואפילו פופ. המעבר בין הז'אנרים בשיר אחד מכניס אותך להלם, הדוגמא הכי טובה לזה היא בשיר: Jesus for the Jugular בו קולו של אנדרוס משתלט על כל האולם. אפילו אנשים בחדר הביליארד הסמוך עצרו הכל ובהו מהופנטים באנדרוס.
זה בהחלט מראה מרתק לראות את פניו ועיניו מלאות הרגש מתכווצות ורועדות כשהוא שר, כאילו הוא מרגיש כל רגש שהוא שר בכל ארבע דקות שיר, או שהאיש הוא שחקן מדהים או שהוא באמת חי מחדש את הרגע שבו הוא יצר את השיר.

אני לא בטוחה אם זאת הייתה באמת שנה כל כך נהדרת במוזיקה, או שזאת הייתה השנה שבה האובססיה למוזיקה חזרה לחיי. אני יכולה לפתור את עניין האובססיה המחודשת בכך שקניתי אייפוד. ועדיין, הצריכה המוגברת לא הייתה עניין טכני בלבד. העובדה שקראתי מידי יום לפחות 30 בלוגים מוזיקליים אהובים, וההכרה שהמושג "אינדי" לא באמת מתקיים במשמעות המקורית שלו, לא משנה את העובדה שמוזיקה טובה היא מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה.
זה בדיוק מה שאפשר למצוא באלבומים הבאים:
Mountain Goats – Get Lonely, Band of Horses – Everything All the Time, Hold Steady – Boys and Girls in America, Destroyer – Destroyer's Rubies, Peter and the Wolf – Lightness, Sunset Rubdown – Shut Up I Am Dreaming, Danielson – Ships, Rock Plaza Central – Are We Not Horses?
כמה מהשירים נבחרו מתוך אלבומים של הרכבים שמאוד אהבתי כמו: Rock Plaza Central, Sunset Rubdown, וכמו כן, Castanets – שאלבומם אומנם יצא ב- 2004, אך גיליתי אותו רק השנה. שירים אחרים הופיעו באלבומים שלא היו טובים בהכרח, אך בפני עצמם הם מהווים מופת של כתיבה וביצוע. כזה הוא השיר Beauty של ה- Shivers, ששמו מטיב להעיד על תכונתו הבולטת.
שניים מהאומנים ששיריהם מופיעים בפודקאסט הם גם סופרים (כריס איטון מ – Rock Plaza Central וריימונד רפוסה מ – Castanet). בעיניי, ספנסר קרייג הוא היוצר המסקרן ביותר שצמח השנה. בכל הפרויקטים שבהם הוא השתתף, Wolf Parade, Swan Lake, וכמובן בפרויקט האישי שלו, Sunset Rubdown, הוא הפגין יכולת מוזיקלית וטקסטואלית נדירה.
אבל מה שהופך, מעבר לכל ספק, את 2006 לשנה אהובה כל כך, מה שעושה אותה לכה ראויה לציון, הוא האלבום Ships של Danielson, אלבום שמאחד בתוכו תכונות רבות הדרושות למוסיקה בכדי להפוך לאל-זמנית.
אם לשפוט את המציאות לפי תרבות ההמונים, משפחה לא מתפקדת היא הנורמה החדשה. ומשפחת דניאלסון היא המשפחה המורחבת הלא מתפקדת שלי.
דניאל סמית', האח הגדול, הביא לאלבום 34 אורחים מוזיקליים שונים (Deerhoof, Sufjan Stevens, Why?, Sereena Maneesh, Half-Handed Cloud ואחרים). יחד הם הפכו את הסאונד של סמית' לבומבסטי והדוק, קירבו אותו לאמצע הפולק-פופ, ומנגד, דניאל סמית' טשטש את האלמנטים הנוצריים הקיימים ביתר אלבומיו והפך בהדרגה ליותר ויותר חילוני בטקסטים שלו. Ships הוא מסוג האלבומים שגדלים על המאזין עם כל שמיעה נוספת: הוא לא אינדי פופ מתקתק, הוא לא עדין, הוא לא אלגנטי, הוא מוזר ומושך תשומת לב. בדרך כלל מצפים מלהקות מהזרם הנוצרי-דתי להיות נאיביות, ילדותיות ושטחיות במסרים שלהן. גם כאן ניכרת גדולתו של דניאלסון – הוא לא חושש להיות מורכב מידי. זאת הסיבה שדניאל ומשפחתו עזבו את הלייבל הקודם שלהם. מרגע שעוברים את המשוכה של הקול המאיים שלו, את המהפכים המוזיקליים בכל שיר, השאר ברור לגמרי. אולי לא מבינים את זה, אבל חייבים להמשיך לנסות. ומהי אהבה אם לא קריאת תגר?

– – – – – – – – – – – – –

המיטב של 2006, להורדה כאן: [Chick Peas #14 :: 2006 by Magnetic]

או להאזנה כאן:

בתוספת פלייליסט מעוצב, לנוחות משתמשי הנגן.