זה אולי קצת לא הוגן לקרוא למיקס הזה Chick Peas, כי בכל זאת, הכין אותו הפעם בחור, אבל WB הוא חלק בלתי נפרד מצוות אפונים בחלל, וזהו המיקסטייפ שהוא רקח במסגרת פרוייקט המיקסטייפים של פורום מוזיקה אלטרנטיבית שב-Ynet. לבקשות הקהל, זמין אצלנו לשמיעה.
בניגוד למנהגינו, חלק מהשירים כבר הופיעו בפודקאסטים קודמים, אבל הערך המוסף הוא בחיבורים ובשילובים, וכמובן גם בקטעים שטרם ביקרו אצלנו.
"איש המרתף" הוגרל לקבל אותו, וכאן תוכלו לראות מה הוא כתב עליו
התודה והברכה לפרוייקט המיקסטייפים של פורום מוזיקה אלטרנטיבית שב-Ynet, שבזכותו הכרחתי את עצמי לחזור ולחפש מוזיקה חדשה יותר וחדשה פחות, ולערוך אותה כך שיתקבלו קצת יותר מ-50 דקות שיהיה לי כיף לשמוע בעצמי ולתת לאחרים לשמוע גם.
mr. grieves הוא הכינוי של מי שהוגרל לקבל אותו ראשון, וכאן תוכלו לראות מה הוא כתב עליו
הפודקאסט הזה מוכן אצלי כבר שלושה שבועות, אבל מכל מיני סיבות לא נמצאה בידי השעה להעלות אותו לאתר.
אז עכשיו, רגע לפני שכולם – כולל אותנו – עוברים לסיכומי השנה, יש לנו עוד אוסף אחד אחרון ששייך ברובו לשנה שאוטוטו נגמרת, וגם קצת ממה שצפוי בשנה הקרובה, כמעט כולו מאגף האינדי שהכי נעים לי לחטט בו, אפילו כשכל האיפיונים האלה הולכים ונהיים דהויים ולא מוגדרים.
אחרי חודש שלם של סטייה מהעכשווי והמיידי לטובת החגיגות בשיקגו, חוזרים לשיגרה עם פודקאסט שמח ונוצץ.
כמה סיבות טובות לשמוע את Chick Peas #12
White Whale נשמעים כמו מעין הכלאה בין המילים של הדסמבריסטס, על שלל סיפורי הההרפתקות, יורדי הים והיבשות הרחוקות, לבין המוזיקה הגרנדיוזית של ה-Arcade Fire. לא מדובר בחברה צעירים שרק מתחילים את דרכם בעולם המוזיקה – לכולם שם יש עבר עשיר למדי בהרכבים שונים, ובכל זאת, עושה רושם שעם White Whale הם עשויים לקבל יותר הכרה מאי פעם. The Admiral הוא אחד השירים הכי סוחפים ומעולים ששמעתי השנה.
ואם כבר דסמבריסטס – למי שעוד לא הבין את הגדולה שלהם, הקטע כאן, שליש מתוך יצירה בת 12 דקות, עשוי לתת כמה רמזים עבים. אמנם גיטרה היא הכלי האולטימטיבי של הרוקנרול, אבל הקלידים שלהם כאן מבריקים ומכשפים יותר מכל הגיטרות גם יחד.
באותה הזדמנות, העלתי את הקטע הזה בהופעה שצילמתי לפני כחצי שנה בפסטיבל ATP האחרון, שם הם הציגו אותו בתור קטע מהאלבום העתידי שלהם
The Aliens הוא ההרכב החדש של ג'ון מקלין ורובין ג'ונס, יוצאי הבטא באנד, עליה השלום, ביחד עם גורדון אנדרסון מה-Lone Pigeon. אם אפשר ללמוד משהו מהאיפי המצויין שהם הוציאו, זה שהבטא באנד אמנם מזוהה יותר עם סטיב מייסון, אבל הבעלות על הצליל התחלקה כנראה בין כולם.
ויש גם את —
Viva Voce — בעל ואישה שמתניידים בין גאראז' מינימליסטי לאינדי פופ הרמוני ויוצאים מזה בחן
The Long Winters — הרכב האינדי פופ של ג'ון רודריק, שלאט וההתמדה הולך ונהיה אחד מכותבי השירים היותר מוצלחים של הזמן הזה.
נציגויות בולטות לאלבומים הכי מוערכים (בצדק) של התקופה, ביניהם Grizzly Bear ו-The Hold Steady.
אלבומי חזרה-לפעילות-אחרי-הפסקה-ארוכה של Sparklehorse וגם של Clinic , שני הרכבים שממשיכים בדיוק בנקודה שבה הם הפסיקו לפני כמה שנים.
Tap Tap — להקה חמודה עם שם קצת אירוני כשגם המוזיקה וגם הפריצה שלהם לתודעה מזכירות את Tapes 'n Tapes
ועוד שלל להקות ושירים שכל אחד מהם נמצא ראוי לתו האיכות הנחשק של אפונים בחלל.
* * * * * * * * * * * * * * * *
אם פסחתם במקרה על שמחת תורה, שישו ושימחו בשימחת Chick Peas #12
כמובטח, Chick Peas #11b, הצד השקט של Touch and Go, לפניכם.
11 שירים יש פה, וכל אחד מהם הוא סיבה מעולה לשמוע אותו –
החל מתחילתו המסעירה של הפוסט רוק, הניצנים של האינדי רוק, או ה-emo לפני שזה הפך לקללה, התפרצויות מענגות, קריפטיות מחשמלת, אני יכולה להמשיך בעוד ועוד שמות תואר, אבל מה שבאמת חשוב לי להגיד זה שיש בו הרבה מאוד קטעים שרק הדבקות היחסית בעכשווי והעדכני גרמו להם להעדר מצ'יק פיז קודמים, אבל כמעט כל אחד מהם צרוב בהווייתי ובנשמתי.
הרבה יותר מרק מוזיקה.
הסלקטיביות של Touch and Go הותירה אותם ברבות השנים עם קטלוג מצומצם למדי, אבל כזה שאחוזי הפגיעה שלו הם מהגבוהים שבנמצא.
Chick Peas #11 הוא רטרוספקטיבה אישית של המוזיקה שיצאה תחת המטרייה הרחבה של הלייבל.
על מנת שיוכל לאכלס בנוחות מספיק צדדים שלה, הוא מחולק לשני חלקים: 11a, שעולה היום, ומציג את הצד הרועש של טאץ' אנד גו, ו-11b, שיעלה בקרוב ויציג את הצד השקט.
מאחר שמדובר בסקירה אישית, ברור לי שרבים, בפרט כאלה שמרגישים קרובים במיוחד לתוצרת של אמני טאץ' אנד גו לאורך השנים, לא יסכימו עם חלק או רוב או כל הבחירות. מבחינתי, מדובר באוסף של קטעים שמרגשים אותי באופן אישי, כל אחד בדרכו, בתקווה שהם גם מייצגים נאמנה חתך של מגוון העשייה שראתה אור דרכם לאורך השנים, מאז ועד היום.
אם כן, Chick Peas #11a לפניכם, ומספר סיבות מעולות לשמוע אותו:
כמה מאבני הדרך של הרוק באו לעולם בחצי השני של שנות השמונים. הלהקות המיוצגות כאן הציגו, וחלקן עדיין מציגות, מקוריות וחזון שנעדר מתוצרתן של רבות ממשיכי דרכם. אם אתם שומעים את זה בפעם הראשונה בשנת 2006, חלקן עלולות להיתפס בעיניכם כ-"עוד להקה" שכבר שמעתם כמותה, אבל קחו את עצמכם 15-20 שנה אחורה כדי להבין שאלו היו פריצות דרך במוזיקת הרוק. בין אם מדובר בנויז – ז'אנר שנשאר גם אחר כך נחלתם של אינטלקטואלים ומתמידים בעיקר, ובין אם מדובר באדפטציית פופ מלודית לפאנק המהיר, שהפכה ברבות הימים לאחד הז'אנרים הכי פופולאריים ומסחריים בקרב נערים בארצות הברית ויפן (פחות באירופה איכשהו), וגם היסודות של האינדי-רוק, בחינת הפער בין רעש לשקט והמעבר ביניהם.
רבים מהאמנים משתתפים כאן ביותר מלהקה אחת.
סטיב אלביני, הכח שמאחרי Big Black ו-Shellac, שהספיק גם לנגן בס עם Pegboy ולהקליט כמובן חצי מהלהקות כאן.
ג'ף פזאטי שהיה חבר בהרכב המקורי של Big Black ופרש כדי להתמקד בהובלה של ההרכב הראשי שלו – Naked Raygun, בו ניגן גם סנטיאגו דוראנגו, אף הוא חבר בביג בלאק.
ג'ון האגרטי, שניגן גיטרה באותה Naked Raygun ,ואחרי שהפעילות שם דעכה לקח את אח שלו בתופים והקים את Pegboy.
דיויד ייאו, שחצב את דרכו ב-Scratch Acid, ואז הומלך סופית עם Jesus Lizard.
ג'ון שמרסל, שהתחיל את דרכו ב-Braniac המבריקה וקצרת הימים, ואחר כך הקים את Enon (שתופיע בפרק ב')
אלו רק חלק קצר מהקשרים שיידרש עץ רב מימדי ומשוכלל על מנת להציג את כולם.
חוץ מזה, חלק נכבד מהלהקות כאן, ביניהן Big Black, Killdozer ו-Naked Raygun, הקפידו לשמר במקביל לחדשנות המוזיקאלית גם קו פוליטי נשכני, כך ששווה לנסות להאזין גם למילים כדי לתפוס את רוח התקופה.
עשו לעצמכם טובה ואל תירתעו מחלק א' הרועש. הוא הרבה יותר מתגמל ממה שההאזנה הראשונה לו עשויה לגלות.
השפעות המלחמה ניכרות גם במיקרו-קוסמוס של ערוץ אפונים בחלל. הפודקאסט החדש, העשירי (לא כולל נספחים), הוא ככל הנראה אחד העצובים ביותר מתחילת הסדרה, פסקול שמתאים יותר לאווירת אבל לאומית מאשר לאווירת סוף הקיץ הצבעונית שהחליפה אותה בזמן שאנחנו היינו עסוקים בגימור העריכה.
וכמו תמיד, גם הפעם יש כמה סיבות טובות לשמוע את Chick Peas #10, או סתם סיפורים שעשויים לעורר את החשק.
מאז תחילת הדרך, דומני שלא היה Chick Peas אחד שלא רציתי בכל מאודי לשבץ בו שיר של ה-Decemberists. לרוב אני מרסנת את עצמי בתואנות של חוסר אקטואליות או רלוונטיות, או סתם בגלל שאי אפשר לשים כל פעם את אותה להקה. ולכן השמחה כפולה ומכופלת כשמזדמן לידי טרם זמנו אלבום חדש של החבורה המוכשרת, ובתוכו אחד השירים הכי מקסימים שתשמעו כל השנה. גם אקטואלי, גם רלוונטי, וגם יפהפה.
* * * * * * * * * * * * * * * *
ג'וני קאש העביר את ארבעת החודשים שחלפו מהזמן בו נפטרה אהבת חייו, ג'וּן קרטר קאש, ועד שהוא עצמו הצטרף אליה, כשהוא ספון בכיסא גלגלים, מוכה פרקינסון. ראייתו נחלשה כמעט לכדי עיוורון מוחלט וכל רגע פנוי התמלא מייד בגעגועים מכאיבים אל האישה שלו. הדרך היחידה להימלט מהמחשבות הצורבות היתה להמשיך להיות עסוק ומוקף באנשים. כלומר להקליט.
שלוש שנים אחרי מותו, הוציאו החודש יורשיו את הפרק החמישי בסדרת American Recordings שלו, הסידרה שהפיק איתו ועבורו ריק רובין, שבה ג'וני קאש צובע בגוון הייחודי שלו שירים שנקטפו מכל אגפי המוזיקה של השנים האחרונות, ונועדו להכיר את קאש לקהל צעיר. ניק קייב, NIN, ברוס ספרינגסטין, סאונדגרדן, דפש מוד, טום ווייטס, וויל אולדהאם – הכל הולך, ולכולם ניתנת פרשנות שמעצבת מחדש את כל המהות של השירים המקוריים.
רוב ההקלטות האלה, שמכילות רק את קאש והגיטרה שלו, ניחנות בדוק של עצבות מינימליסטית, אבל מעולם לא נשמע ג'וני קאש כל כך שבר-כלי, כל כך קרוע, כל כך כך כמהּ כמו כאן. התקליט הזה, שכולל חלק מההקלטות האחרונות שלו הוא לבטח אחד העצובים ביותר מאז ומעולם. תקליט של אדם שהיה חזק ועכשיו נדרש להודות שכוחו אוזל. תקליט של אדם שנפרד מאהובתו. של אדם שמרגיש שגם הוא מתקרב לסוף דרכו. מעין תפילת אשכבה של ג'וני קאש לעצמו.
* * * * * * * * * * * * * * * *
שנה אחרי שהסרט עצמו הוקרן לראשונה, יוצא עכשיו הפסקול לסרט הדוקומנטארי I'm Your Man, סיפורו של לאונרד כהן. העניין עם קאברים ללאונרד כהן הוא קצת טריקי – כי מצד אחד, השירים שלו, ודאי כמה מהמפורסמים שבהם, מתהדרים במילים אישיות במיוחד, סיפור חייו של האיש עצמו. לכן למשל, שום ביצוע ל-Famous Blue Raincoat לעולם לא יוכל לשוות למקור. ומצד שני – לאונרד עצמו איננו זמר גדול, במובן הקלאסי של המילה. בכל אופן, כשרופוס וויינרייט, מי שניחן גם ביכולת הגשה וגם ביכולת שירה, מבצע על הבמה את Chelsea Hotel, זה נשמע מבריק.
* * * * * * * * * * * * * * * *
למרות 25 שנה במוזיקה וקשרים לא מבוטלים, Howe Gelb איננו שם שגור במיוחד. את עיקר הפעילות שלו הוא ניהל לאורך השנים במסגרת הלהקה שלו – Giant Sand, הלהקה שממנה נולדה קלקסיקו (ללא גלב עצמו). בין השאר הוא הספיק לעבוד גם עם ליסה ג'רמנו, והוא אחראי לתקליט הסולו הראשון של M. Ward. בעשור האחרון גלב עבר לעבוד תחת השם שלו עצמו, אבל דומה שרק השנה הוא מצליח סוף סוף לקצור מעט מההתייחסות שכה ראוייה לו, ולא פחות מזה תישבוחות. האווי גלב עושה מוזיקת קאנטרי שיכולה להחזיר אנשים בתשובה ביחס לז'אנר
* * * * * * * * * * * * * * * *
ועוד כמה בקצרה:
שיר מהאלבום החדש של Katamine, יבהיר לכם למה בכל הראיונות הם מקפידים להגיד שהם לא פולק
שיר מ-1968, האלבום החדש של דיויד פאחו, ידגים את תהליך העיבוד והעיבוי שעוברת המוזיקה שלו בשנים האחרונות
אינדי פופ חמוד מלהקה לא מוכרת בשם Bears
השם של Murder by Death הרבה יותר אלים מהם
Leafcutter John הוגדר על ידי ה-Wire הבריטי כאומן ה"פולקטרוניקה" האולטימטיבי, אם יש כזה דבר
Guillemots הבריטיים נשמעים קצת כמו U2, רק בלי הפאתוס. וזה משהו טוב, למי ששואל את עצמו
* * * * * * * * * * * * * * * *
הכינו את עצמכם במצב רוח עגמומי במיוחד והתכרבלו עם Chick Peas #10
אחרי 30 שנה במגירה, אלבום נדיר של שחקנית אלמונית בשם סיביל באייר רואה אור.
למתעניינים – הסיפור בקצרה:
הכל קרה אחרי שהבן של סיביל באייר פנה לג'יי מאסקיס והשמיע לו את ההקלטה המופלאה שאמא שלו עשתה בחדר השינה שלה לפני למעלה מ-30 שנה, בזמן שהיא היתה שחקנית מתחילה בגרמניה. ג'יי התרשם עמוקות והפנה אותו ל-Orange Twin, הלייבל המשפחתי שמנהלים חברי Elf Power, והם מצידם הסכימו להדפיס ולהפיץ את האלבום. מאחר שמדובר ביצירה אקוסטית, מהזן הכי אינטימי ושמיימי שיש, הזמן לא נתן בה את אותותיו והיא נשמעת רעננה כאילו זה עתה הוקלטה. האלבום הזה הוא אחד העצובים ביותר שאפשר לשמוע. הישירות שבה הוא מוגש שואבת אותך פנימה לתוך העולם הכואב שלה, עד שבסופו אתה רק רוצה לחבק אותה.
בערך באותו זמן ובאותה יבשת, סיד בארט מתכנס לתוך שפיותו המתערערת ומפסיק את פעילותו המוזיקאלית. 30 שנות שתיקה אחרי, המון אנשים מוצאים את עצמם עצובים על לכתו של אחד מעמודי היסוד של המוזיקה הפופולארית, מי שהצליח בקריירה כל כך קצרה להשפיע על דורות כל כך רבים.
עוד סיבות להקשיב ל-Chick Peas #9:
שני נציגים מהסביבה היצירתית הבלתי נגמרת של Broken Social Scene:
ה-Dears באלבום חדש ששוב מזכיר עד כמה גוון הקול של הסולן שלהם דומה למוריסי, והפעם אפילו הלחן הוא ברוח הסמית'ס.
Raising the Fawn עם קטע מחליף פנים.
Vetiver ו-M. Ward מבהירים מה עושה את אדפטציות האינדי לז'אנרים של מרכז אמריקה כל כך מרתקות.
סיבות אחרות להקשיב ל-Chick Peas #9:
חדש, שמח ומשמח של Yo La Tengo
עצוב וקורע של Smog מקבל פוקוס מחודש בזכות אי פי חדש
חדש ומהמם לגמרי של Thee More Shallows – הרכב שרק הולך ומשתפר
כמה סיבות שבעטיין התעכבה המהדורה החדשה של Chick Peas
המערכת ביקרה בשלל יבשות תבל, ורוב הזמן נאלצה להתנזר מליקוט מוזיקה חדשה
החתומה מצאה את עצמה משקיעה יותר מדי זמן באלבומים שהתגלו כמיותרים, על מנת שאתם תוכלו לחסוך זאת לעצמכם
השירים החדשים שתפסו את אוזן העורכת היו ברובם קצרים, כך שנדרש מספר גדול מהממוצע על מנת לחצות את קו 50 הדקות המינימאליות שאפונים בחלל משתדלים לספק בכל הוצאה
כמה סיבות שבעטיין כדאי לשמוע את המהדורה החדשה של Chick Peas
זוהי אחת המהדורות העדכניות ביותר שעשינו – 14 (מתוך 17) קטעים יצאו או ייצאו בשנה הנוכחית
האלבום החדש של M. Ward לא אמור לצאת עד אוגוסט, וכל דקה שאתם לא שומעים אותו היא ביזבוז
אלבום האוסף החדש של דניאל ג'ונסטון חודר שיריונות
האלבום של ה-Envelopes ממיס
הקול של ליסה ג'רמנו
יותר מאי פעם יש כאן קישורים ואסוציאציות סמויות יותר וסמויות פחות שמרכיבות את הרצף ועושות בו היגיון. מותר לנחש
הסיבה הכי חשובה לשמוע את המהדורה החדשה של Chick Peas
השיר הסוגר הוא השמעת בכורה אינטרגלקטית בלעדית ומיוחדת לשיר החדש* מבית Pits המעולים.
כל מי שחושב שאני לא אובייקטיבית מוזמן להקשיב ולחוות את דעתו באופן עצמאי.
51 דקות, 4 שניות. עכבר ימני + save target as כאן: [Chick Peas #8]
* הקטע של Pits מוגש פרה-מאסטרינג. מתישהו באלבום הרשמי הוא יישמע אפילו יותר טוב.
2006 כמעט במחציתה וכמה מהאלבומים הכי טובים שאני אשמע השנה מקבלים ייצוג בפודקאסט החדש, בצמוד לאי אלו דברים מהעבר שהם מזכירים לי.
ה-Black Angels, עם אלבום הבכורה המצטיין שלהם שמהרגע ששמעתי אותו לראשונה לא רציתי לשמוע שום דבר אחר, ה-Lovely Feathers שמצליחים להיות קלילים לרגע ואז בהינף גיטרה להיות עמוקים ומרגשים וסוחפים, החדש של Mission of Burma שהזמן אצלם עומד מלכת ובגיל 50+ הם שוב מצליחים לעשות רוק'נ'רול יותר חי ובועט כמעט מכל בני ה-20 שאני מכירה, וה-Sunset Rubdown שכל פעם שהתור שלהם מגיע בפלייליסט אני מחדש נעצרת לבדוק מה זה הדבר המדהים הזה שמתנגן עכשיו.
יש עוד – שווה מתמיד לשמוע. זה עשוי לכבוש גם אתכם.
כמה סיבות שבעטיין התעכבה המהדורה החדשה של Chick Peas
לפירסומים