סיכום יותר מפורט עוד יגיע (אני מקווה).
בינתיים, העליתי מספר קטעי וידאו ל-YouTube (שלשמחת הצופים הפוטנציאלים עובד בדרך כלל יותר טוב ומהר משרת האפונים).

מותר ורצוי בהחלט להרגיש קנאה 🙂

קטעים מהיום הראשון

Mission of Burma יחד עם J Mascis עושים שיר של Roxy Music

קטעים מהיום השני

Black Heart Procession – Tangled

Spoon – Stay Don't Go

קטעים מהיום השלישי

Destroyer – Your Blood

ה-Decemberists בקטע הסיום המהמם שלהם, The Chimbley Sweep

Lightning Bolt – הופעה סמי-סודית ואחרונה בהחלט

יש עוד כמה. אפשר לצפות בכל הקטעים שהעליתי עד כה כאן: [http://www.youtube.com/user/peasinspace]
(אגב, הגירסאות ב-YouTube הן מכווצות ולכן באיכות נמוכה יחסית. הגירסאות המקוריות יופיעו פה אצלנו מתישהו בעתיד).

את הכתבה הבאה כתבתי עבור עיתון "העיר" (שם היא עברה אי אילו קיצוצים כדי להתאים לשטח העיתון המתכווץ).
אחרי הפסטיבל נשארנו בלונדון יומיים נוספים כדי לראות הופעה נוספת של סלינט, הפעם מחוץ לכותלי הפסטיבל. את הקליפים המצורפים לפירסום זה צילמנו במהלך ההופעה במועדון הפורום בלונדון, שם גם הקפדנו לעמוד קרוב יותר לבמה כדי לחוות את הקסם הסלינטאי מקרוב קרוב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ליבי יצא אל אותו בחור אומלל שבכסילותו נקלע לרחבת ה-ATP עם חולצת טי של Bloc Party, לו רק היה קורא את מכתב הפתיחה של בארי הוגאן לבאי הפסטיבל. "כשתחזרו לביתכם אחרי סוף השבוע הזה, שירפו את הדיסקים של בלוק פארטי" דרש בארי. הפסיקו להאמין בכל מה שדוחפים לכם ב-NME, תנו לאוזניים שלכם לבחור לבד.

לבארי הוגאן, פרומוטר בריטי צעיר ונמרץ עם פה גדול וטעם אקסטרווגנטי, נמאס מהפסטיבלים הממוסחרים לזרא. קצה נפשו מלראות את אותם השמות מאכלסים את הליינאפ של פסטיבל אחרי פסטיבל אחרי פסטיבל, לראות אנשים מואבסים בכפית בדבר-החם-הבא ושועטים אחריו כמו עדר שמשוכנע שעכשיו הוא לבטח מצוי באינס אנד אאוטס של חזית המוזיקה העולמית. הוא רצה להרים ארוע מהסוג שהוא היה שמח ללכת אליו. נטול חסויות, כזה שלא מושפע מהייפ תקשורתי, ארוע שב-MTV ישנאו.

הרעיון הוא כזה: לוקחים מישהו שמחזיקים ממנו ומהתקליטיה הפרטית שלו – על פי רוב מוזיקאי מוערך אבל יכול להיות גם אמן מסוג אחר. ממנים אותו לאוֹצֶר הפסטיבל ומטילים עליו לבחור את רשימת ההופעות שהוא רוצה לראות ולהראות. לא את ההרכבים המתבקשים, לא להתמקד ב"מְרַצֵי-קהל", אלא דוקא להקות קטנות שטרם זכו לחשיפה גדולה, הרכבים שמדשדשים בשולי סצינה מקומית כזו או אחרת, כאלה שלדעת האוצר הם בעלי פוטנציאל וכישרון שראוי לחשיפה רחבה יותר. המחוייבות היא הדדית: הקהל מתבקש גם הוא להגיע עם אזניים פתוחות. אל תבואו כדי להנות מביצוע לייב של מוזיקה שאתם כבר מכירים – בואו להכיר מוזיקה חדשה, כזו שמגיעה עם חותמת הכשרות של אוצר הפסטיבל.

הפעם הראשונה נערכה לפני 6 שנים בחסות בל אנד סבסטיאן. למעשה, הם אלה שהציעו את הרעיון המקורי להוגאן. אחרי ההצלחה (האומנותית לפחות), הוגאן החליט להפוך את הפסטיבל למסורת וכינה אותו – All Tomorrow’s Parties (להלן ATP), על שם שירם של הוולווט אנדרגאונד, להקה שמייצגת היטב את האידאולוגיה שמאחריו. כיום ATP הוא מוסד שמתקיים מספר פעמים בשנה בקאמבר סאנדס, אתר נופש בחוף הדרומי של אנגליה, ובלונג ביץ', קליפורניה, ויש אפילו תכנית מגירה לגירסה יפנית. בגירסה הבריטית, כל משתתפי הפסטיבל – אמנים וקהל כאחד – מתאכסנים למשך שלושה ימים בדירות קטנות ומצויידות במתחם הכפר שנסגר למטרה זו. לא בדיוק מגורי עילית – עמוד שלם אפשר למלא בעניין שיטות הרפתקניות לחפיפת הראש באמבטיה עם שני ברזים נפרדים, האחד מנפיק מי קרח והשני מי אש. גם אל תבנו על בישול גורמה או שינה רכה ומלטפת במתקנים, אבל כל עוד לא מזדמן סביבכם אחד מסופי השבוע הכי קרים באנגליה בעשור האחרון (ככה לפחות אמרו בבי בי סי) אפשר להסתדר. הגירסה האמריקאית נאמנה למקור באופן בחירת המופיעים, אבל עם הלינה צריך להתארגן לבד, מה שמאבד קצת מאווירת הביחד של הפסטיבל, אבל מותיר למפונקים פתח מילוט למלון יוקרה. נכון להיום הגירסה הבריטית נחשבת למצליחה יותר, כנראה בגלל האהדה האירופאית לאווירה המרוכזת והמשכרת של פסטיבלים, בעוד שהקהל האמריקאי, אפילו זה האלטרנטיבי, מעדיף את ההופעות שלו בבודדת.

בכפר הבריטי יש מקום לכ-2800 איש ככה שאפילו בהופעה הכי מדוברת לא מדובר באיצטדיוני ענק, אין צורך במסכי וידאו אימתניים ושלל פירוטכניקה. ולא רק שזה מעט קהל, זה גם קהל שכולו בעניין. לגמרי בעניין. אנשים שנושמים מוזיקה, שמכירים כל פיפס בדיסקוגרפיה של אמנים שהאול-מיוזיק-גייד עוד לא שמע עליהם. אנשים שבלי למצמץ יגידו לכם על הליינאפ ההזוי ביותר שהוא ממש סל-אאוט מיינסטרימי, ואנשים ששומרים אמונים לפסטיבל הזה יותר מלכל פסטיבל אחר כי כאן, רק כאן, סוף סוף הם יכולים לפגוש עוד אנשים כמוהם. וכשאני אומרת כמוהם אני לא מתכוונת רק למכנה המשותף המוזיקאלי, אלא גם לזה שמדובר באוסף שיבוטים של אב טיפוס אחד, עם אותו שיער פרוע ברישול בריטי חינני (ללא ספק תוצאה של ניסיונות כושלים לחפוף ראש באמבטיה מהפיסקה הקודמת) ועם חולצת טי של להקת האינדי שלהם (רצוי כזו שכבר התפרקה) – Drive Like Jehu, Shellac, Pavement – האימרה "You are what you wear" מקבלת לפתע משמעות חדשה. בנות, אגב, יש כאן הרבה פחות.

הרבה אוצרים עברו כבר בין כתלי הפסטיבל, ביניהם מוגוואי, סוניק יות', סטיב אלביני, סטיבן מלקמוס, מודסט מאוס, אפילו מאט גריינינג, אביהם מולידם של הסימפסונים, זכה לפסטיבל משלו. אבל אף אחד מהם לא הצליח לעורר את ההתרגשות העצומה שליוותה את ההכרזה על הפסטיבל הראשון לשנת 2005. אף אחד לא האמין שכל הכרטיסים יימכרו עוד לפני שיספרו לקהל אפילו על להקה אחת בודדת, פרט לזו שנבחרה לעמוד בראשו, אבל זה בדיוק מה שקרה ורק איחוד מפתיע של מיתולוגיית אינדי מופתית יכל לעמוד מאחרי הסתערות שכזו. רק שם אחד שגילית כשהיה מאוחר מדי, ומאז אתה מייסר את עצמך על זה שלא זכית לראות אותם בזמן אמת: סלינט. הביטלס של האינדי, כמו שהגדיר אותם הוגאן.

שתי במות יש לפסטיבל, מרחק גרם מדרגות אחת מהשניה, וההופעות נקבעו כך שתהיה ביניהן מינימום חפיפה. חוץ מההופעות אפשר לשוטט בין הפאב האנגלי, מסעדת הפאסט פוד, אולם המשחקים, חדר הפּוּל ועוד כהנה פינות חמד בבניין, ובין לבין להיתקל מדי פעם, ככה במקרה, בפנים מוכרות של אחד מהכוכבים הפרטיים שלך ולהגיש לו כמה מילות הערצה חמות. לא מדובר פה בכוכבי ענק עם פוזה ודיסטאנס – בד"כ הם סופר-נחמדים אליך בחזרה, שמחים להתפלש בים האהדה הלא שיגרתי. ככה למשל שמעתי מבריט דניאל, הסולן של להקת Spoon הנהדרת, שג'ון לנון הוא הווקליסט החביב עליו וגם שהוא מאוד נהנה מהביקור שלו בירושלים לפני שש שנים. איידן מופט מ-Arab Strap רמז בפנינו בסקוטיות שהליינאפ הפעם לא בדיוק לטעמו, ודיויד פאחו עם ההילה המלכותית התרגש לשמוע שיש לו מעריצים אפילו בישראל האקזוטית.

רק מה – לפנינו עמדו כ-30 שעות של הופעות, מפוזרות על פני שלושה ימים, רובן המכריע של להקות שמעולם לא שמענו עליהן. בקונספט אתה רוצה לצהול על ההזדמנות לשמוע מוזיקה חדשה. בפרקטיקה, טווח הקשב מתגלה כמוגבל. יתרה מזו – בקונספט אתה בטוח שאם סלינט ממליצים על מישהו אז הוא חייב להיות נפלא. במציאות……. הממממ…… מאיפה הגיע כל המטאל הזה פתאום? מה הסיפור עם הקאנטרי הנבוב? ועל שום מה קיבלו את הבמה להקות בארים בינוניות מקנטאקי? בהתחלה חשבתי שזו אני שלא מצליחה להיפתח למוזיקה החדשה, אבל בסוף כבר אי אפשר היה להכחיש שרוב מוחלט של הלהקות הקטנות, חלק ניכר מהן הגיעו מהשכונה של סלינט בלואיוויל, לא היו ראויות למעמד. לא הריף האינסופי של Endless Boogie ולא הביזאריות הקופצנית של Need New Body. לא הקאנטרי של שון גאריסון, וגם לא השבלוניות הרדודה של קינג קונג (אלה האחרונים נבחרו להופיע כי פעם בתחילת הדרך הסולן שלהם, איתן באקלר, ניגן בס בהרכב המקורי של סלינט). למזלינו, פה ושם משובצות כמה הופעות ששווה להידחק עבורן לקידמת הבמה. למשל ה-Melvins שחתמו את היום הראשון עם אוקסימורון של מטאל אינטליגנטי ומרתק, גדוש באנרגיות ובשיער הבלתי אפשרי של באז אוסבורן. מוגוואי, שחייבים את הקריירה שלהם בפוסט-רוק לסלינט, פתחו את היום השני עם הופעה מסמרת שיער שהרעידה את האולם, גם במובן המילולי. Spoon חשפו חלק נכבד מהתקליט החדש שצפוי לצאת במאי בהופעה הכי פופית של הארוע כולו. Mum האיסלנדים חיממו את הלב עם ההופעה החותמת של הפסטיבל, כשרוב הקהל מולם ישב על הריצפה באפיסת כוחות. פה ושם היו גם הרכבים פחות מוכרים שהצליחו לתפוס את האוזן – למשל האמריקנה המהוקצעת של Love as Laughter, או הפולק האפלולי של Born Heller, וגם הכוחנות של Bad Wizard שהופיעו פעמיים.

חוץ מהופעות משודר לחדרים ערוץ טלוויזיה ייחודי בעריכת חברי סלינט, בטווח בין סרטים תיעודיים על להקות בלוז עתיקות לסירטי טראש בניחוח קאלט כמו הגירסה התורכית לסטאר וורז. בפאב מתקלטים כל יום עד חמש בבוקר מוזיקת אינדי חסרת מעצורים. כמו רוב באי הפסטיבל הדרנו רגלינו מתחרות נעיצת העיניים המיותרת שנערכה בסיומו של כל ערב, וכמו רבים אחרים התמוגגנו בסשן האינדי-קריוקי כשהמנחה שיבש במכוון את שם שירה של ביורק ל-It’s Oh So Shit, ושרנו בקולי קולות עם הבחור המוכשר בעיניים עצומות על יושימי ומלחמתה ברובוטים הורודים.

והיו גם סלינט שחתמו את היום האמצעי בבמה הגדולה. שלושה מארבעת חברי ההרכב המקורי – דיויד פאחו הענק בגיטרה, בריט וולפורד הגאון בתופים ובריאן מקמאהן הפרפקציוניסט בשירה וגיטרה. אליהם הצטרפו לסיבוב האיחוד טוד קוק בבס ומייקל מקמאהן (אח של) בגיטרה בקטעים בהם בריאן חייב להתרכז בשירה. לא ענין של מה בכך, שכן במעט ההופעות המקוריות של סלינט הם לא נהגו לבצע את השירה בכלל. מלכתחילה הם היו יותר בעניין האינסטרומנטלי, גם אם קשה לדמיין את ספיידרלנד בלי צרחת ה-I Miss You המקפיאה, אבל בגירסת 2005 הם מחפשים נאמנות מקסימאלית למקור המוקלט. וזה בדיוק מה שאנחנו מקבלים. כמעט כל הרפרטואר הסלינטאי ארוז לשעה וחצי של מופע בימתי מוקפד עד כדי דיוק רובוטי, מול קהל אקסטטי שבקושי עוצר את התרגשותו. יש משהו בעיצוב הבמה, בתאורה שהם בוחרים, שהולם בדיוק את המוזיקה שלהם – רגע אפלה מוחלטת ורגע אור סנוורים, תאורה רכה אחידה מתחלפת בזרקור ממוקד ובוהק. בדיוק כמו המוזיקה שנעה בין שקט מותח להתפרצות גועשת וגם ברגעיה הסוערים ביותר לא מאבדת את הרגישות. במצב עניינים רגיל יכול להיות שהיינו אמורים להתאכזב מהשיחזור הפדנטי ומהעדר היחס לקהל (אפילו תודה לא אמרו לנו), אבל כשמדובר בהתגשמות של פנטזיה שלא היתה אמורה לקרות לעולם, ההתרגשות מהמעמד מטשטשת את הליקויים.
כמותית ספרנו בקושי שעות ספורות של חסד בתוך שלושה ימים של בינוניות. היסטורית ואיכותית, הופעת איחוד אחת של סלינט היתה שווה את הכל.

אבל לא כולם חשבו ככה.
המעריצים ברשת האינטרנט השתוללו. גם לפני הפסטיבל, כשנחשף הליינאפ ובתגובה כמה מהם איימו לשרוף את מגורי הפסטיבל של בארי הוגאן, וגם אחרי, כשנגוזה התקווה לגלות פנינים חבויות, הפנו אצבע מאשימה כלפי סלינט, שמצידם נעלבו מהיחס הקר. פאחו אפילו הגדיל לעשות וכתב מכתב ארוך בפורום שלו שבו הוא מתאר את כל תהליך בחירת הליינאפ, כמה מאמץ הושקע בזה, וכמה הם באמת ובתמים מעריכים כל אחת מהלהקות שנבחרו, אלא שהמכתב רק הגדיל את האנטגוניזם כלפיו והתגובות הלכו וניהיו מיליטנטיות.

אין ברירה אלא להודות – מכל פסטיבלי ה-ATP עד כה, לזה האחרון היה את האוצרים החד-פעמיים מכולם, ואת הליינאפ העלוב מכולם, אבל חובבי האלטרנטיבה יכולים להרגע. ATP חוזר לפורמה כבר באפריל הקרוב, בחסות וינסנט גאלו. כבר עכשיו תמצאו בין אלה שאישרו את הגעתם את אוליביה טרמור קונטרול בהופעתם הראשונה מזה שש שנים, את באק 65, בלוז אקספלוז'ן ופי ג'יי הארווי, והליינאפ טרם נסגר. בין כל הפסטיבלים שמתיימרים להציג חזות אלטרנטיבית, ATP ניצב בגאון בראש הפירמידה, היחיד שנאמן לרוח האלטרנטיבה האמיתית. היחיד שמעדיף הרכבים לא מוכרים כדי לגלות לכם אותם ולא כדי לחסוך כסף. היחיד שיסרב לארח בין כתליו מושכי קהל ידועים אם אין להם איכות מוזיקאלית בלתי מתפשרת. יש להם טראק רקורד כדי להוכיח את זה, וככה בדיוק הם מתכוונים להמשיך.

ובכל זאת, גם אני הייתי חייבת למחות בדרכי הקטנה על הכשל היחסי בפסטיבל האחרון. בדרך הביתה עצרתי בדיוטי פרי ורכשתי את הדיסק של בלוק פארטי. ככה זה עם אלטרנטיבה – אף פעם לא יכולה לעשות מה שאומרים לה.

אפילו בעיצומו של הגל הלא נגמר של איחודים של להקות מיתולוגיות יותר ומיתולוגיות פחות, איחוד של סלינט נשמע כמו פנטזיה שלא נועדה להתגשם, ובכל זאת, בתחילת 2005 שמנו פעמינו לאנגליה קפואה כדי לחזות במה שהיינו משוכנעים שלעולם לא נזכה לראות.
אמנם חזרנו אמביוולנטים ביחס לפסטיבל, אבל גם משוכנעים לגמרי בחד-פעמיות של ההרכב המיתולוגי קצר הימים הזה.

את הליינאפ המלא של הפסטיבל אפשר לראות כאן: [Slint ATP Lineup]

זה מה שכתבתי מייד עם תום הפסטיבל (בעריכה קלה), בתוספת כמה מהקליפים הקצרים שהצלחנו לצלם:

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כמה אנקדוטות בעניין ה-ATP שהסתיים אתמול, לפי סדר ההתרחשות פחות או יותר.

The Melvins

The Melvins

המלווינז שחתמו את היום הראשון הביאו אותה בהופעה הכי מלאת אנרגיות של כל הפסטיבל. מאוד כבד, מאוד דחוס, אבל בלי השטיקים של ההבי מטאל. לא הופעה לבעלי לב חלש ולבאז אוזבורן יש את התסרוקת הכי פסיכית ברוקנרול.
** גם הפעם לא יצאתי מההופעה עם כוונה לקנות מהיום כל דבר שהמלווינז הוציאו. זה בכל זאת מטאל מדי בשבילי. אין לי בעיה עם רעש, ואני עומדת מאחרי עניין האנרגיות הנהדרות שיש להם, אבל מוזיקאלית הרעש שלהם בכל זאת פחות מדבר אלי מהרעש של מוגוואי למשל.

Mogwai

Mogwai

מוגוואי פתחו באופן מרשים את היום השני, והעלו את רמת הדציבלים באולם למקומות שבקושי נראו אפילו בהופעה של המלווינז. הם גם אירחו באחד השירים את איידן מופט מארב סטראפ שבעצמו שימש כתקליטן הבית של הפסטיבל והפליא בבחירותיו בין הופעה להופעה. חוץ מזה, מופט רמז בפנינו שגם בעיניו הליינאפ קצת תמוה (לפחות בהנחה שהצלחנו להבין את המבטא הסקוטי הכבד… )

Spoon

Spoon
Something To Look Forward To

Spoon
The Beast and Dragon Adored

ספון סגרו את הבמה הקטנה ביום השני עם אחת ההופעות הכי שוות בפסטיבל כולו, אולי בגלל שהן אחת הלהקות הבודדות שממש היכרנו מלפני. הם כללו בין השאר כמה וכמה שירים מהאלבום החדש (שמסתמן כמצויין, מאוד ג'ון לנוני ברוחו, במובן הטוב של המילה). בשיחת מסדרון קצרה לפני סיפר לנו בריט דניאל שהוא יודע שהאלבום זלג כבר לרשת, אפילו שמע שמישהו צרב אותו וניסה למכור את העותק הצרוב באיביי… וחוץ מזה הוא היה בירושלים לפני שש שנים ומאוד נהנה.

Slint

Slint – Nosferatu Man

האיחוד של סלינט התרחש בסופו של היום השני. על הבמה היו חברי סלינט המקוריים – דייב פאחו, בריאן מקמאהן ובריט וולפורד ואיתם על הבס במקום טוד בראשיר היה אחד, טוד קוק, ובגלל שבריאן הוא כנראה קצת מוגבל, אז בשירים הקשים יותר, אלה שהשירה בהם היא יותר בגדר דיבור שלא ממש יושב על המוזיקה, בריאן היה אחראי על הווקאלז בלבד ואת תפקיד הגיטרה שלו מילא אחיו, מייקל.
מה היה? כל הרפרטואר המוקלט פרט לשיר או שניים מטוויז + קאבר ל- Cortez the Killer של ניל יאנג שהיה נהוג בהופעות המעטות שהם עשו בזמן אמת.
איך היה? מרגש לאללה בשל גודל המעמד, וקצת מאכזב בגלל שבסופו של דבר זה היה ביצוע אחד לאחד של התפקידים המוקלטים. בקושי יכולת לזהות שמדובר במופע חי. לא תודה לקהל, לא שלום, לא שמחים שבאתם.
השמועות מאחרי הקלעים אמרו שהם היו לחוצים פחד לפני ההופעה. אולי זו הסיבה. אולי זה גם אומר שבפורום מחר הם יהיו יותר משוחררים.
בכל אופן, לא התאפקנו והלכנו למחרת בזמן אחת ההופעות להגיד לפאחו שהיה כבוד לצפות באיחוד.

Mum

Mum

מום חתמו את היום השלישי ואת הפסטיבל כולו בהופעה מנומנמת מעט. רוב הקהל כבר לא ממש הצליח להחזיק את עצמו על הרגליים בעמידה. פה ושם כשהם עולים בטונים זה נהיה מקסים, אבל בשאר הזמן זה אמביינט עם צירצורים וקרכצים שנשמעים כמו חיבור חשמלי מקולקל. בסך הכל סיום סביר.
** סיכוי טוב שלו הם היו מופיעים ביום הראשון הייתי הרבה יותר בעדם, אם כי גם אז סביר להניח שלא הייתי מבינה את הקסם שברעשי חיבור חשמלי רופף. אבל כן, היה קסם וחדווה בהופעה שלהם שנעדר למרבה הצער מהרבה מההופעות האחרות.

וכל השאר
ומה בין לבין תשאלו? קצת דירהוף, קצת מאטמוס, והרבה אוסף בלתי נגמר של להקות והרכבים שאף אחד לא שמע עליהם. רובם, מצער לומר, גם לא ממש היו ראויות למעמד. חלק נכבד מדי הוקדש לחברים של סלינט מלואיוויל שנשמעו כמו לא יותר מלהקות בארים בינוניות, או קאנטרי בנאלי, או מטאל לא רלוונטי, או בדיחות שהתקשנו להבין. ביום הראשון עוד היינו סבלניים. בשני היה נחמד, ובשלישי זה כבר הפך לגמרי בלתי נסבל לראות עוד להקה שאתה לא מכיר אף שיר שלה והמוזיקה שלה בינונית להפליא, כך שבחרנו לפרוש לענייננו עד להופעה החותמת של מום. אה, כן, ומארק קוזלק ביטל.
** בקיצור – צודקים אלו שזיהו את הסייגים בקולי. הליינאפ המאכזב התגלה כ… מאכזב, והחשש שלי שאלטרנטיבי ככל שתהיה, זה בלתי אפשרי לשמוע ברצף 20 להקות שאתה לא מכיר אף שיר שלהן, התברר כמדוייק למדי. היו היילייטס נהדרים אבל בינהם היו גם הרבה מאוד אורות נמוכים.

מסביב לעומת זאת היה סבבה. אינדי קריוקי זה ממש כיף, במיוחד כשהקהל מכיר גם הוא כל מילה מיושימי שנלחמת ברובוטים הורודים. יכולת די בקלות לפגוש את האמנים שעניינו אותך במסדרונות, או בתור לשירותים, או אפילו על כוס בירה פה ושם. מכרו גם מרצ'נדייז אבל באנגליה כמו באנגליה – המחירים המוטרפים הרתיעו אותנו מרוב הגודיז שהוצעו למכירה. והיה קר ברמות שישראלים כמונו לא מורגלים בהן, אבל שרדנו בגבורה.

פסטיבל Siren Music בניו יורק, קיץ 2004, אירח כמה מהלהקות האהובות עלי בעולם, כמה שעוד לא ידעתי כמה שאני אוהבת, וכמה שבסופו של דבר אהבתי פחות, בינהן TV on the Radio, שהייתי צריכה לראות בהופעה כדי להבין עד כמה הם מחשמלים, Blonde Redhead, להקה שתמיד אהבנו לאהוב פה בארץ, ולמרות האכזבה היחסית (שלי) מהאלבום האחרון, בהופעה הם לא מפספסים, וגם את Death Cab for Cutie, בתור הדליינרז של הפסטיבל, דקות לפני הפריצה שהם עשו בשנה שעקבה.

זה מה שכתבתי עליו בזמן אמת (בפורום האלטרנטיבי של Ynet), מלווה בתמונות וקטעי הופעה:

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

Siren Music Festival הוא פסטיבל האינדי של הווילג' וויס שמתקיים זו השנה הרביעית במתחם השעשועים של קוני איילנד, מרחק כחמישים דקות בסאבוויי ממנהטן. שתי במות, בגודל די דומה, האחת הוגדרה מרכזית והשניה פחות, למרות שהליינאפ היה פחות מובהק ממה שאפשר היה לצפות ביחס להגדרה. נניח זה שמישן אוף בורמה שובצו לבמה השניה, שזה לא רק מחדל זה גם סתם מעליב, אבל מצד שני זה רק איפשר לקהל לסבול קצת פחות בהופעה שלהם. כי לפסטיבל השנה, כך מסרו המארגנים, הגיעה כמות שיא של 150,000 אנשים.
רגע, בואו נתעכב על המספר הזה: 0-5-1 א-ל-ף. לפסטיבל מוזיקת אינדי. זה מספר עצום וחלומי, זה מספר שלא מתיישב עם כל מה שמספרים לנו מסביב על פסטיבלים קורסים, אז מה בכל זאת קורה כאן ? יש כמה הסברים אפyשריים, כמו להגיד שזה ליינאפ יותר אטרקטיבי (לא נראה לי, אבל אולי), או להגיד שבניו יורק יש יותר קהל לעניין (סביר להניח, ובכל זאת גם בניו יורק קרסו יוזמות). בסופו של דבר, במיוחד כשמדובר באינדי, ובשמונה שעות בחום ולחות קשים מנשוא, ובצפיפות איומה, דומני שההסבר היחידי שתופס זה שזה חינם. לא כי האמריקאים קמצנים ולא כי ה-20-30 דולר שרצו לקחת מהם על לולהפלוזה זה הרבה – פשוט כי בחינם אתה יכול להחליט סתם לבוא לבדוק מה קורה, אם יש עניין, אם יש איזה להקה שעושה לך את זה ולא היכרת קודם – בסופו של דבר, רוב הליינאפ היה לגמרי בלתי מוכר למי שאינו שוחה על בסיס יומי בביצת האינדי.
זה גם היה סוג השיחות ששמעתי מסביב בסאבוויי ובארוע עצמו, אנשים שמכירים אולי הרכב אחד או שניים מכל הליינאפ (בדרך כלל את דת' קאב פור קיוטי, בגלל שהגיל הממוצע של הקהל היה מתחת לקו העשרים והם כולם צפו השנה באדיקות ב-O.C., סידרת הטלוויזיה שהגיבור שלה חולה על דת' קאב), ומוכנים לבלות יום בשמש עם מוזיקה, בירה, אוכל מטוגן עמוקות, תורים אינסופיים כדי להגיע אליו, ובחורות בלבוש מינימאלי מסביב.

אם אתם חושבים לעצמכם עכשיו איזה כיף לה, מניאקית זו, אז… טוב… אתם צודקים, אבל שלא תחשבו שהתמונה כזו ורודה. בכל זאת מדובר בפסטיבל חינם ובהמון המון אנשים שנדחסו מול שתי במות שהבעיה המרכזית שלהן היתה שהן ממוקמות בין אתרים שלא ניתנים להזזה. בא לומר שלקהל לא היתה דרך להתפשט לצדדים – רק לאחור, מה שאמר שאם במקרה היית בקרבת הבמה והרגשת שאוטוטו נגמר לך האוויר, היציאה דרשה נחישות ברמות של סיירת מטכ"ל לפחות, ובשביל לחזור לעמדה האסטרטגית שוויתרת עליה קודם היית צריכה לפתח כישורים של מפלסת קרחונים או משהו כזה (חוץ מזה האתר שלא ניתן להזזה מצד שמאל של הבמה המרכזית היה במקרה רכבת הרים פעילה, מה שאומר שאת כל ההופעות שם ליוו קול שיקשוק גלגלים וצרחות הנאה של שוכני הקרונות).

ובגלל זה ויתרתי על המון הופעות שיכלו להיות שוות אבל כוחי לא עמד לי עבורן, ונדחפתי קרוב קרוב לבמה להופעות שלא הייתי מוכנה להחמיץ, ואספתי רשמים יד ראשונה בעיקר על אילו האחרונות, ככה שאני אתמקד בהן, (לפי סדר חשיבות עולה מבחינתי ולא לפי סדר ההופעה שלהם).

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

Death Cab for Cutie

Death Cab for Cutie – The New Year

אז מצד אחד – הם מלכי האינדי העכשוויים. גם אם בבסיס העניינים בן גיבארד לא מאמין בלייבלים גדולים, מבחינת החשיפה והפופולאריות הם אוטוטו משלימים את המעבר לצד השני (כמו שמודסט מאוס בדיוק עושים) – היו בקהל לא מעט אנשים שלא הכירו אף להקה אחרת בליינאפ ובאו במיוחד בשביל מונית המוות, והם גם ההדליינרז של כל הפסטיבל, אחרונים בבמה הראשית. היה להם את המזל להופיע בזמן השקיעה, ככה שלחום וללחות הזוועתיים כבר התלוותה פה ושם בריזה נעימה, אבל מצד שני, זה היה סוף היום והקהל כבר היה מרוט עצבים ולהיות שם בקירבת הבמה היה ממש סכנת נפשות. בגלל זה אחרי חצי הופעה בערך החלטתי שאני חייבת אוויר, פילסתי את דרכי אחורה אחורה וראיתי את ההמשך מרחוק, אבל אם להיות לגמרי כנה – זה לא רק בגלל האוויר הנמוג, זה גם בגלל שהם לא הצליחו להלהיב מי יודע מה. הכאריזמה של גיבארד על הבמה היא מודחקת למדי, הוא נראה אפעס קצת מרופד, התנועות שלו מגושמות, הקול שלו חסר נוכחות, הוא לא בדיוק כוכב הרוק שהוא היה כנראה רוצה להיות, וגם המוזיקה שלהם והבחירות הספציפיות של מה לבצע לא הותירו רושם מוצלח. הם עשו כמעט רק שירים מ-Transatlaticism, הרבה קטעים מהורהרים מדי, ולי זה נראה כאילו הם לא לגמרי נהנים שם על הבמה. או שאולי זו רק אני שלא.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

Blonde Redhead

המון אנשים בקהל מתרגשים נורא מהלהקה הזו. זה נעים לראות איך הם בנו לעצמם קהל נאמן שיודע לשיר איתם את השירים וצועק לקאזו מדי פעם We Love You. בפרט נראה שהם אוהבים אותה בגלל שהיא איכשהו כל הזמן על סף סטריפטיז.

Blonde Redhead – Melody of Certain Three

בזמן ההכנות היא הסתובבה על הבמה עם שימלת מיני אלסטית צמודה בצהוב מנומר, אבל לרגל ההופעה היא החליפה לשמלת מיני קטנטנה אחרת, עם גב חשוף עד למותניים. הבעיה היא שפיסת הבד הזו לא מוצאת על מה להאחז בגופה השדוף של מאקינו והיא מצידה נותרת שקועה במוזיקה גם כשהשימלה כבר בחצי הדרך למטה, וכתוצאה מהשילוב הזה הקהל התחיל לעסוק בבורסת הימורים של איזה חלקים עוד נזכה לראות. בסוף זה נגמר בשלום פחות או יותר (מרוב הזוויות לפחות), וחוץ מזה, מוזיקאלית הם נשמעים נהדר (מינוס כמה בעיות טכניות מציקות). אפילו כשהם בוחרים לעשות שירים פחות פופולאריים או פחות סוערים – זה עובד. הם עושים סט קצר במיוחד (כי הם התעכבו המון בהכנת הבמה), שחציו מהתקליט החדש וחציו דברים ותיקים יותר. קאזו היא הרבה יותר אנרגטית ממה שציפיתי, ודוקא היא זו שיש לה את כל השטיקים של השיער והתנועות המוגזמות עם גיטרת הבס שלה. חוץ מזה היא וסימון מתגפפים מדי פעם בדרך שרומזת להיותם זוג ולא סתם חברים באותה להקה, אבל לא היה לי כוח לחפש סימוכין להשערה הזו – אם מישהו יודע את האמת אני אשמח לרכל בציבור.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

TV on the Radio

TV on the Radio – Young Liars

זו מין הסתם יותר אשמתי מאשמתם. איכשהו דימיינתי אותם כלהקה לבנה עם חבר או שניים שחורים, אבל בהופעה זה פתאום ניצב לך מול העיניים, זה ש-TVoR היא 4:1 לשחורים. ואז ניסיתי לחשוב אם אני בכלל מכירה עוד להקות רוק שחורות – לא הצלחתי לדלות מזכרוני אפילו אחת משמעותית. יש המון מוזיקאים שחורים כמובן, מוכשרים בצורה פנומלית לעיתים, אבל הרוק ברובו המכריע נותר ורדרד. ואז אתה מסתכל על TVoR עושים רוק שיש לו טאץ' שחור, כמעט נשמה, כמעט גוספל, במיוחד כשאדבימפה נראה קצת כמו מטיף לפעמים, ויש בזה משהו לא שיגרתי, משהו שמגרה את האוזן, מסקרן. את הקרדיט שהם איבדו אצלי אחרי התקליט הם הרוויחו מחדש בהופעה, הם מרשימים ואמיתיים, הביצוע שלהם ל-Young Liars היה הדבר הכי טוב בכל היום הזה, וההופעה שלהם בכלל היתה פנינה שרק בשבילה היה שווה כל הקשיים מסביב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כל השאר
וחוץ מאלו, הנה עוד כמה דיעות ואנקדוטות טלגרפיות בעניין אלו שחוויתי חלקית או מרחוק או בכלל לא —

ההפסד של היום מבחינתי היו ה-Firey Furances שהגעתי כשהם כבר ירדו מהבמה, ודוקא מאוד רציתי לפגוש כי הם היו חריגים בנוף ה-כל-רוק ששלט בליינאפ ללא עוררין.

Electirc Six
בדיוק כמו שחשדתי: בלי הקליפ המשעשע, אפילו Danger, High Voltage לא מספיק, ולשאר השירים בכלל לא היתה לי סבלנות

The Fever
עוד נציגות ברוקלינאית בשלבי הצמיחה, שהצליחו לשכנע אותי שהם שווים בדיקה יותר מעמיקה.

Constantines
לא בדיוק האקט הטוטאלי שהבטיחו לי. יש להם אנרגיות וכוונות טובות אבל בסופו של דבר כמו שחשבתי על התקליט ככה גם המופע – די משעמם.

Trail of Dead
ההדליינרז של הבמה השניה לא הצליחו למשוך יותר מדי קהל מול ד'ת קאב על הבמה המקבילה, וגם הצליל הסמיך שלהם לא צלח את הדרך מהבמה לקהל – הם נשמעו קצת כמו הד של עצמם (אבל אולי זה גם בגלל המרחק שעמדתי בו).

Mission of Burma
אני סתם כותבת עליהם בהקשר הנוכחי – לא ראיתי את ההופעה שלהם הפעם כי זכיתי לפקוד אותם רק לפני שבועיים בעיר אחרת, אז העדפתי את המקבילים בזמן, אבל מה שכן מעניין לספר זה ששמעתי בדרך חבורת בני-עשרה חמודים להפליא, ידעני מוזיקה שכאלה, מדברים על מישן אוף בורמה ואומרים ש-בו'ינה, אתה קולט שהם כבר בני חמישים… ומייד מוסיפים איך שהתקליט החדש שלהם kicks ass, מה שנכון כמובן, וההופעה שלהם היא בכלל Kick Ass אחד גדול, ככה שמי שלא ראה בטוח הפסיד (מה שכן – שוב ראיתי את קלינט קונלי מטרים ספורים לידי, הפעם כשהוא נראה נהנה למדי מההופעה של TVoR).

Har Mar Superstar
אני לא מבינה איך התופעה הנחותה הזו מצליחה להשתחל לכל פסטיבלי האינדי. מבחינתי פעם אחת לפני חצי שנה היתה די והותר.

ואלו שלא ראיתי ואין לי שום דבר להגיד עליהם (aka namedropping אבל זה בשביל שתדעו מי עוד הופיע שם ותוכלו להגיד לי איזה טיפשה הייתי שבחרתי להחמיץ דוקא אותם): Vue , The Thermals, The Ponys, Your Enemies Friends

אה, ובגלל שזו שנת בחירות, והעניין הזה מתקרב, ובגלל שכל האמנים בעולם – לא רק בארץ – הם שמאלנים מניאקים, אז כמעט כל הופעה כללה לפחות קריאה אחת, בדרגות חומרה משתנות, בעניין כמה בוש הוא דפוק, כמה זה חשוב לוודא שהוא לא ייבחר שוב, כמה זה דחוף שכולם ילכו להצביע. משהו בין תעיפו את הדביל לבין צריך להרוג אותו. עד כדי כך. בארץ כבר בטח היו שמים אותם בכלא על הסתה או משהו כזה, אבל באמריקה אתה יכול להקים דוכן שבו זורקים כדורי צבע על הפרצוף של הנשיא והתיקון הראשון יעמוד לצידך כל הדרך.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ההופעה של Arcade Fire על במת הסנטרל פארק בניו יורק במסגרת פסטיבל CMJ של 2005, היתה מהמשובחות שזכיתי לחוות, שלא לדבר על ההתרגשות לראות את דיויד בואי עולה לבמה בהפתעה.

זה מה שכתבתי על ההופעה בזמן אמת (בפורום האלטרנטיבי של Ynet):

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ואז כשחשבתי שיותר טוב מזה זה כבר לא יכול להיות… דיויד בואי עלה לבמה ועשה אתם את שני השירים הסוגרים של ההדרן.

ארקייד פייר זה הרבה יותר מתקליט בכורה מצויין. ההופעה אתמול בניו יורק, לא רק שנערכה בבמת הקיץ של הסנטרל פארק, הצהרת כוונות בפני עצמה, ולא רק שהיתה סולד אאוט שבועות מראש, זו היתה הופעת ניצחון של להקה שגדולה על האינדי בכמה מידות. הם 9 אנשים על הבמה, עם עשרות כלי נגינה, כל אחד שם הוא מולטי-אינסטרומנטליסט שמנגן רגע על גיטרה, רגע בתוף, רגע על קלידים, צ'לו, כינור, תוף מרים, אקוסטי, חשמלי, מה שרק תירצו, יש להם אנרגיות בלתי נדלות, ושמחת חיים מתפרצת, הם עושים רושם כאילו הם כל הזמן בטראנס מתמשך, וההופעה שלהם סוחפת בצורה שקשה להאמין על מוזיקה עם כזה עומק ומורכבות, שרק משתבחים במופע החי. אמרתי דברים דומים על הפוליפוניק ספרי, אבל הארקייד פייר עושים את זה בלי הקריצה של הספרי, ובלי לפזול לרוחניות בגרוש. זה מתפרץ אצלם מהבטן.
לא איכפת לי שכבר עכשיו הם שותפים לליינאפים של כל מיני ארועי גאלה מעוצבים (ככה בעצם נולד העניין עם בואי), וגם לא איכפת לי שהם שודרגו ללייט נייט של 11 וחצי (לטרמן) על פני זה של 12 וחצי (קונאן). מבחינתי שכל המיינסטרים יישמע כמוהם ואני בשימחה אמיר את העדפותי.

הם ירדו לרגע מהבמה, אחרי שגמרו כמעט את כל הרפרטואר, ואז עלו להדרן ו-ווין באטלר אמר השיר הבא הוא של דיויד בואי, ובדיוק כשהתחלנו לחשוב שזה דווקא די מתאים להם, שיש משהו בצניעות הגרנדיוזית שלהם שילך טוב עם כמה תקופות של בואי, במקום שבאטלר יתחיל לשיר עלה לבמה בואי בעצמו ושר איתם. קודם שיר שלו (Queen Bitch), ובסוף שיר שלהם (Wake Up), עם סיום היפנוטי בשיתוף כל הקהל.

היה מרהיב!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ואלה הקליפים שצילמתי במהלך הארוע:

Crown of Love

Lies

Power Out

Tunnels

Queen Bitch (with David Bowie)

Wake Up (with David Bowie)