נובמבר 3, 2007

Snowstorm – בשבחה של המונוטוניות (המיקסטייפ של Trixie)

אהלן,

באיחור קל אנחנו מביאים לכם את המיקסטייפ המשובח של Trixie אשר נעשה במסגרת פרוייקט המיקסטייפים 2007 בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet.

הנאה מובטחת!

יולי 9, 2007

The Veils featuring The Comas / Asher – הופעה בלוס אנג'לס

זאת הייתה ההופעה הראשונה שלי בלוס אנג'לס. על הכרטיס היה כתוב שהדלתות נפתחות ב- 8:30, ואני תיירת ממושמעת, הגעתי ב-9. המקום נראה כמו כל מועדון אינדי אפל שראיתי בארץ, גדול יותר מהפטיפון, קטן יותר מהבארבי. היו מעט מאוד אנשים כשהגעתי. אחרי חצי שעה עלתה לבמה להקת החימום: Asher. להקה מחורבנת בכל קנה מידה. הלהקה הודיעה לחמישה אנשים משועממים בקהל שיש להם דיסקים לקנייה שהם רק גמרו להכין ושהם מאוד DIY. כמה אותנטי.

’Fri:
הערב: TNE VEILS

לא ארבה במילים על הופעת החימום הנוספת: The Comas, רק אומר שאיבדתי את הסבלנות והתחלתי לפקפק באם הגעתי למקום הנכון. ב- 12:15 עלו סוף סוף הויילס. לפין אנדרוס, האיש מאחורי הויילס יש פרסונה מהפנטת וטונות של כריזמה, יש תחושה שהויילס יכולים להצליח לא פחות מהארקייד פייר. הקהל התחנן לשירים מהאלבום הראשון ובעיקר לקאבר שלו לברוס ספרינסטין (State Trooper). אנדרוס עצמו נראה מרוצה ובעיקר מופתע מגודל הקהל. הוא סיפר שהם ציפו ל-20 איש, ושזוהי ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות הנוכחי. בהופעה הזו היו 150 איש משולהבים. השיר הפותח של ההופעה היה שמו של האלבום: Nux Vomica (שם של תרופת דיכאון), בשנייה בה הוא פתח קולו לשיר שמעתי את כל ההשוואות המתבקשות: ניק קייב, ג'ף באקלי, איאן קרטיס וטום וויטס.

’Finn
פין אנדרוס

מעט מאוד מוזיקאים יכולים לעבור ז'אנרים באותה נשימה, באותו שיר, אפשר לשמוע פולק, גיטרות מנסרות, אמריקנה ואפילו פופ. המעבר בין הז'אנרים בשיר אחד מכניס אותך להלם, הדוגמא הכי טובה לזה היא בשיר: Jesus for the Jugular בו קולו של אנדרוס משתלט על כל האולם. אפילו אנשים בחדר הביליארד הסמוך עצרו הכל ובהו מהופנטים באנדרוס.
זה בהחלט מראה מרתק לראות את פניו ועיניו מלאות הרגש מתכווצות ורועדות כשהוא שר, כאילו הוא מרגיש כל רגש שהוא שר בכל ארבע דקות שיר, או שהאיש הוא שחקן מדהים או שהוא באמת חי מחדש את הרגע שבו הוא יצר את השיר.

מאי 16, 2007

קונדישיונר לבלונדיניות ולאדומות שיער

הקדמה:


’Blonde
Blonde Redhead

הכתבה הבאה נכתבה כבר די מזמן – פחות או יותר כשהתקליט יצא. מסיבות כאלה ואחרות עד היום היא לא הצליחה להגיע אל בין דפי העיתון, ומאחר שהיא אוטוטו מאבדת רלוונטיות, אני נותנת לה במה כאן.

הסתכלות מהירה מסביב העלתה שברוב עיתוני העולם דוקא היללו את האלבום הזה, חלקו לו שבחים מהגבוהים שניתנו השנה, דיברו על אלבום שגדל על המאזין ככל שהוא ממשיך בשמיעתו, והותירו אותי תוהה אם אותם מבקרים הקשיבו פעם למה שאני מחשיבה בלונד רדהד. כי אלה של התקליט הזה, השטחיים, הרדודים, לא מדגדגים אפילו את ההם מפעם, שחרכו את האוזן והלב שלי והותירו בי רושם כל כך עמוק.
מצד שני – דוקא במדיה הארצשראלית האכזבה היתה די אחידה.
כשאני מנסה לפענח את הפער אני נזכרת ביחס המיוחד שיש לנו, הישראלים חובבי האלטרנטיבה, אל הלהקה הזו. אם לא שמתם לב, מזה מספר שנים שבלונד רדהד, בזער הענפין שלהם, זכאים להחשב כעוד אחת מאותן אנומליות מקומיות, זו שגורמת לנו לפעמים להתאהב באופן לא פרופורציונאלי בלהקות שבארץ מוצאן לא ממש זוכות לתהודה דומה. כך היה בזמנו עם רדיוהד (לפני שהתפתחו ונהיו מה שהם היום). כך היה, להבדיל אלפי הבדלות, עם מקסימיליאן האקר, וההיסטוריה רצופה בדוגמאות נוספות. דוקא בשנים שבעולם עוד לא ממש ידעו מי הם ומה הם, בארץ היתה קהילה שלמה של אנשים שכששאלו אותם מה הלהקה שהם הכי אוהבים היו עונים בלונד רדהד. כנראה שהמוזיקה שלהם הצליחה לנגן בדיוק על התפר שחיפשנו ואולי זו הסיבה שבדיוק כמוני (כפי שתוכלו לקרוא מייד), גם שאר המבקרים המקומיים שהלכו איתם דרך ארוכה לא מוכנים לקבל את תהליך הריכוך המתמשך.

מכל מקום, בניגוד למסורת – אני אפילו לא טורחת להעלות שיר לדוגמא. לא רוצה.

ועכשיו לטקסט (~בינתיים לא~) מעיתון "העיר" התלאביבי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

Blonde Redhead – 23

אחת השאלות הנצחיות ביחס לאמנים שצברו לעצמם קילומטרז' של קריירה היא מה אנחנו מעדיפים שהם יעשו: יישארו נאמנים למה שגרם לנו להתאהב בהם מלכתחילה או ילכו לחקור כיוונים חדשים? אם הם נשארים מתי נאבד עניין? ואם הם זזים – כמה רחוק אנחנו מוכנים לבוא בעקבותיהם?
Blonde Redhead, טריו ניו יורקי שפועל ביחד כבר קרוב ל-15 שנה, לבטח נופלים בדילמה השנייה: הפער בין בלונד רדהד של תחילת הדרך, אי שם ב-1995, לבלונד רדהד שהוציאו החודש את "23", אלבומם השביעי, הוא עצום ובלתי ניתן להדחקה. ועם זאת, ככל שבוחנים את הדיסקוגרפיה שלהם מגלים שהם מעולם לא עשו קפיצות דרך דרמטיות. לו יכולתי לכמת את ההבדל הסגנוני בין אלבום לאלבום הייתי מגלה ודאי מרחקים מדודים בקפידה, מעין נוסחה מתמטית שבדיעבד תמיד אפשרה לזהות את הכיוון אליו הם יתקדמו על ידי אקסטרפולציה ממה שהיה באלבומים הקודמים.


’Blonde
בלונד רדהד – 23

מאחר שכך, קשה להגיד על 23 שהוא מהווה הפתעה גדולה. אחרי הכל, את הדיסטורשנים הם התחילו לזנוח כבר לפני שני אלבומים ב-Melody of Certain Damaged Lemons, האריזה הסכרינית עטפה כבר את אלבומם הקודם, Misery is a Butterfly, וקווי המתאר האלה הם בדיוק מרחב המחייה של האלבום החדש. יותר מתקתקות, יותר נגישות, ובאופן כללי גישה הרבה יותר פייסנית.
הגישה הזו היא לא עניין משני. הנה לפנינו להקה שפעם אחר פעם היטיבה ללכוד מלנכוליה גועשת לתוך מהלכי האקורדים שלהם, להקה שכל האזנה לאלבומים המוקדמים שלה דמתה למסע רגשי עמוק, כזה שלוקח אותך בין תהומות של עצב לפסגות של כעס מזכך, בלונד רדהד הצליחו לנווט בתבונה בין מלודיות מובהקת לנויז מוטרף, והמתח בין הקצוות המוזיקאליים האלה הוא שעשה אותם. אפילו כשהנויז הפך יותר ויותר מרומז, אפילו כשהכעס הלך והתפוגג, בעוד המלנכוליה מתקבעת ברקמה העמוקה של המוזיקה שלהם.
זה בדיוק מה שכל כך חסר כאן. המתח. אותם פערים שהם היו פותחים רק על מנת שיוכלו לגשר עליהם בתבונה. 23 כל כך חלק וזורם, כל כך חנפני ומנסה למצוא חן שהוא מצליח בעיקר להרגיז. הנגיעות האלקטרוניות, הפופ החלומי, כל אלה אינם נימוקים בפני עצמם, אבל התוצאה נשמעת מסונתזת, סינטטית, מעושה. על פני השטח הם עושים את כל המהלכים המובנים הבסיסיים של המוזיקה שלהם אבל במהות הם הכי רחוקים מהמסלול שבזכותו הם כבשו לעצמם מקום של כבוד אצל חובבי מוזיקה הרפתקנים.

ברצף האלבומים שלהם, 23 בהחלט אינו יכול להיחשב כהפתעה, אבל הוא כן אכזבה. אוקסימורון שכזה, שכן אכזבה היא הרי כשמשהו לא עומד בציפיות, והלא טענתי שציפיתי בדיוק לזה, אז למה בכל זאת?
כי יש להקות כאלה שאתה לוקח ללב. הרכבים שאימצת בשלב מוקדם, וחשבת שלנצח תלך איתם לאורך כל הדרך, ופתאום אתה מגלה שהאכזבה היחסית שהנחיל לך האלבום הקודם לא הייתה מקרית. שאין ברירה אלא לעקור את הצימוד הזה בינינו. כי בין האלבומים המוקדמים שלהם יש כמה שאני אקח איתי לכל פינה בעולם, ואפילו עם האלבום הקודם עוד הייתי מוכנה להיפגש פה ושם בבית קפה מזדמן, אבל אחרי שהקדשתי ל-23 את מכסת ההאזנות המחויבת, ועוד הוספתי לתת לו הזדמנות לתקן את הרושם הראשוני, עכשיו אני יודעת להגיד שאת האלבום הזה אני לא רוצה לשמוע יותר אף פעם.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

גם קליפ אני לא משדכת הפעם לפוסט, מאותה סיבה, אבל במקום, ואולי לשם ההשוואה, חיטטתי בארכיוני ומצאתי את הביקורת שכתבתי בזמנו ל"כל העיר" הירושלמי בעניין אלבומם הקודם – Misery is a Butterfly, וחשבתי שיהיה נחמד לשים אותה כאן, מעין השוואה והוכחת עקביות מצד המבקרת 🙂

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

Blonde Redhead – Misery is a Butterfly

זוכרים את הפירסומת ההיא שרצה כאן, זו שמראה איך פרי משונן וקוצני הופך לאחר השימוש בתכשיר להקלה על הגרון לתפוח חלק ומפתה? ככה בדיוק יוכל להראות הסרט האילם שיתאר את מקרה Blonde Redhead, להקה שהתחילה את הקריירה לפני תשע שנים ושישה אלבומים בגישה מתריסה עם ציפורניים חדות שננעצו בגיטרות בשרניות ושרטו מלודיות קטנות, ומשלימה עכשיו תהליך מניקור מפואר שבסופו היא יוצאת חלקה למשעי, מזמינה, נקייה.
המעבר מהפריק שואו של הלייבל Touch & Go לחיקם החמים של 4AD מתברר כעת כהרבה יותר מסתם מהלך עיסקי של מאחרי הקלעים, כי בלונד רדהד של התקליט החדש מתיישבים בנוחות מפתיעה בעומק הקטלוג של 4AD, אי שם בין, נניח, הקוקטו טווינז ל-Belly.
מלהקה שהיתה ונשמעה כבני חסותם של סוניק יות' (בלונד רדהד זכו להכרה ראשונית בחסות סטיב שלי, המתופף של סוניק יות' שאימץ אותם ללייבל שלו ד'אז) הם הלכו וגיבשו לעצמם צליל יותר ויותר עצמאי, השכילו לשזור בעדינות לתוך מסך הנויז מלודיות מקסימות, וככל שנקפו השנים והתקליטים נפטרו מהרעש ונותרו בעיקר עם המנגינה ועם השילוב הקונטרסטי והמשלים בין הקול השבור של קאזו מאקינו, הזמרת היפנית, לזה ההחלטי של סימון פאצ'ה, הגיטריסט האיטלקי. המוזיקה שלהם הפכה נוחה בהרבה מזו של להקת האם, לא פחות מקורית וייחודית ומרגשת עד דמעות. אם Misery is a Butterfly הוא ההכרות הראשונה שלכם עם בלונד רדהד יש סיכוי מצויין שתתאהבו בהם. הם עיגלו את כל הפינות, הם כבר לא עושים עליכם ניסיונות, הם בוגרים, מגובשים, מהוקצעים. אבל אם אתם מאלה שגדלו יחד איתם, אם אתם מאלו שציפו מהם בתקליט הזה להביא את המאסטרפיס של הקריירה, ציפו מהם לעלות ליגה, נכונה לכם אכזבה. ה-4AD-יזציה שבלונד רדהד העבירו את המוזיקה שלהם הפכה אותה להרבה יותר צפויה. כל מה שתשמעו כאן יכולתם כבר לשמוע מהם קודם, ויותר טוב – התופים כבר לא מטלטלים את השיר למקומות שאינם מתבקשים, הגיטרות כבר לא ממש חותכות בבשר החי, אפילו הצרחות של קאזו כבר לא מכאיבות כמו שהן היו פעם. כל המרכיבים עוד שם אבל במינון מופחת ועם חניית נכים צמודה – בלונד רדהד מעולם לא היו נגישים יותר. אז הם בשלים עכשיו להגיע לקהל רחב בהרבה, יש להם סיכוי לא רע להתקבע ברשימות ההשמעה של מיטב בתי הקפה בעיר, תוכלו להעניק את התקליט החדש במתנה להרבה יותר חברים מבעבר, אבל משהו בכל זאת צובט בלב – כי בלונד רדהד היו צריכים להגיע לקהל הרחב בדלת הראשית, להמציא את המיינסטרים מחדש. כנראה שלא היה להם את האומץ הנדרש.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

אפריל 14, 2007

הספינה של Modest Mouse טבעה בעוד הם צפים בראשות המצעדים

הקדמה:


’Modest
Modest Mouse –
We Were Dead Before
the Ship Even Sank

פעם שניה ברציפות שאני מוצאת את עצמי מתוסכלת מהציטוט שבחרו בעיתון "העיר" התל-אביבי לשים בראש הכתבה שלי.
אני לא בטוחה אפילו שהם אשמים שם, בעריכה. הם הרי צריכים ליצור אמירה נחרצת לכאן או לכאן, שיהיה לאנשים בוטום ליין נהיר וברור, בעוד שאני רציתי להגיד שהאלבום החדש של מודסט מאוס הוא בסדר גמור, אבל לא יותר מזה. זה רק שכשאתה מסתכל על מה מאכלס את המיינסטרים המוזיקאלי בשיגרה (אם יש עוד שיגרה שכזו בכלל ב-2007), דוקא מאוד משמח אותי למצוא שם אלבום שכזה. ביחס לרוב המכריע של שותפיו לראשי המצעדים מדובר באלבום מקורי, מרענן ומהנה. ומצד שני, בפרמטרים אבסולוטיים (שלי) – הוא בהחלט לא עונה לקריטריון האלבום המקורי ביותר, המהנה ביותר או המרענן ביותר. לא שייצא השנה, ולא שמודסט מאוס הוציאו. אם אתם ממש חייבים לדעת, לו נדרשתי לתת לו ציון, הייתי מתכנסת קרוב לוודאי על 7.5 (מתוך 10).
חבל לי שהמורכבות הזו התפספסה בכותרת המשנה העיתונית. אני מקווה שאפילו בעידן האינטרנט קצר הרוח, אנשים שמתעניינים לא מסתפקים בקריאת הכותרות, וגם מתנחמת ביכולתי לתעל ולכוון מחדש את דעתי המורחבת פה בבלוג, לאותם יחידי סגולה רמי מעלה שקוראים כאן.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

בטרם נפנה לטקסט מ"העיר" (מורחב קלות בשל יתרון המקום הבלתי מוגבל), לחיצה קלה תשים את העובדות לנגד אזניכם ותאפשר לכם להשוות אותן למה שאני כותבת. מותר ורצוי להתווכח איתי בתגובות או בכלל.
בחרתי באחד הלהיטים הפוטנציאליים, אם כי לאו דוקא המתבקש מכולם – Education:

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *


’Modest
מודסט מאוס

אח… הדברים שאפשר לעשות אחרי שמכרת מיליון וחצי עותקים מהאלבום הקודם שלך.
אייזיק ברוֹק, האיש שמנהיג את מודסט מאוס מזה למעלה מעשור, חשב שהגיטריסט שלהם, דן גלוצ'י, נשמע כמו בן טיפוחיו של ג'וני מאר, גיטריסט הסמית'ס האגדי. לכן כשגלוצ'י הודיע שהוא עוזב הוא חשב לעצמו למה בעצם לא לפנות ישירות למקור. שיחת טלפון קצרה הקפיצה את מאר לעשרה ימים של סשנים ביתיים אצל ברוק באורגון, ובסופם יצאה ההכרזה: ג'וני מאר הוא מעתה חבר רשמי במודסט מאוס. הצעד הזה, שנע בין נאיביות לתעוזה, השאיר לא מעט אנשים עם לסת פעורה. שיווקית ברור שמדובר בתרגיל מבריק, ועם זאת, החוט המקשר בין הסמית'ס למודסט מאוס הוא פתלתל ומיסתורי למדי, שלא לדבר על המרחק הגיאוגרפי, המנטאלי, פער הגילים, והס גם מלהזכיר את הקריירה הדועכת של מאר. ועם זאת, יש משהו בהרפתקנות היסודית של מאר ועוד יותר מזה בחוצפה של ברוק שהופך את השילוב הזה למבטיח.

מודסט מאוס הם אחד מסיפורי ההצלחה הכי פחות צפויים של השנים האחרונות. להקה שפרחה בשוליים של מוזיקת הגיטרות האמריקאית, קנתה לה מעריצים אדוקים מהסוג שאוהב לשמור סודות שכאלה לעצמו, כאלה שלגמרי לגמרי לא מרוצים כשהבייבי שלהם מגיע לצמרות המצעדים, אבל משהו קרה שם לפני שנתיים. סינגל מצליח אחד (Float On) הקפיץ אותם ישירות לתודעה של מיליוני בתי אב בעולם כולו ולפתע המסלול שלהם נראה שונה לגמרי. יותר תקציבים, יותר אפשרויות, וכמובן גם רבה יותר ציפיות.
ממרום הצלחתו, ברוק, מי שתמיד היה אחד המועמדים המבטיחים ביותר למצוא את מותו ממנת יתר בגיל מוקדם, עושה רושם שנרגע מעט. שותה קצת פחות, מגוון קצת פחות את הסמים שלו, הוא אפילו קנה בית והתארס. ההכרזות על רגיעה אמנם היו ריטואל קבוע לפני כל אחד מהתקליטים שלו בעבר, אבל הפעם עושה רושם שהוא באמת הצליח להשאיר לפחות חלק מבעיות ההתבגרות שלו מאחוריו. היי, הוא אפילו מצליח עכשיו לקום בבוקר שאחרי הופעה במקום לבלות את היום בהתאוששות מעוד האנגאובר אכזר.

גיטאר-זילה, כך מכנה ברוק בחיבה את פרי השילוב הלא צפוי בינו לבין מאר, ובאמת מדובר באלבום שכל כולו חגיגה של גיטרות, אבל בואו נשים את זה בפרופורציות – זה לא שמאר לקח אותם למקום חדש. מודסט מאוס הרי היו להקת גיטרות גם קודם. אם צריך לאפיין את הכיוון המשמעותי ביותר אליו האלבום הזה מושך ביחס לקודמיו זה דווקא לפופ. הלאה האקספרימנטאליות שהתאימה למעמדם הקודם – האלבום החדש משופע יותר מאי פעם בשירים שעם שיווק נכון יוכלו בקלות לכבוש שוב את צמרות המצעדים כמו שעשה קודמו. הסינגל Dashboards הרי יכול היה בקלות להשתלב באלבום האחרון של פרנץ פרדיננד, וכך גם Fly Trapped in a Jar ואחרים. מודסט מאוס מביאה ערימות של מקוריות מרעננת למיינסטרים, אבל למי שהולך איתם עוד מהימים שלפני Float On, קשה לומר שמדובר באלבום פורץ דרך. למען האמת יש בו הרבה פחות מהאלמנטים הקריפטיים, המצמררים, אלה שהיו הופכים את האלבומים שלהם למשהו בלתי נשכח. מינון הפופ הסטלני המוגבר הופך אותו להרבה פחות שלם בתור אלבום, ועם זאת מוצלח יותר בתור אסופת שירים, סינגלים, שאפשר לברור מתוכם את אלה ששווה לדבוק בהם. וכאלה יש כאן בהחלט לא מעט. רובם למעשה.

קשה לדעת עד כמה תאריך ימים השותפות הזו. ההיסטוריה מלמדת שקל יותר לצרף חברים חדשים מאשר לשמור עליהם לאורך זמן, ודאי כשביניהם ניצב אוקייאנוס של הבדלי תרבות, שלא לדבר על נהרות של אגו הדדי. כך או כך, We Were Dead Before the Ship Even Sank אולי אינו ראוי להירשם כפיסגת היצירה של מודסט מאוס, אבל הוא לבטח אחד האלבומים הטובים, המקוריים והמהנים ביותר שיגיעו השנה למיליוני בני אדם. בעולם של מיינסטרים המשכפל את עצמו לדעת, מעודד לדעת שיש עוד מקום למקוריות מהזן הזה.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

קליפ לסיום.

בכל זאת מדובר פה בלהקה מצליחה בלייבל גדול. אינדי-cred או לא, העיקר שתקציבים כבר יש, כך שכשאתם בוחנים את התוצאה בדמות הקליפ שמלווה את הסינגל, Dashboards, הקפידו לא לתת להם הנחות.

Modest Mouse – Dahsboards

מרץ 31, 2007

איך למדתי להעריך את Sound of Silver, האלבום החדש מבית LCD Soundsystem (בלי להתאהב בו)

הקדמה:


’Sound
LCD Soundsystem – Sound of Silver

בואו נגיד את האמת. בפעם הראשונה ששמתי את האלבום הזה של LCD Soundsystem שנאתי אותו. חשבתי שזו טעות לתת למישהי כמוני להיות המבקרת שלו. כל העולם ואחותו מתחרים ביניהם בשבועיים האחרונים מי יעניק ליצירה החדשה של ג'יימס מרפי יותר סופרלטיבים, מי יהיה הראשון להגיד שזה אלבום השנה שלו, העשור, המילניום, הוואטאבר, ואני לא מצליחה לשמוע שום גאונות בביטים האלקטרוניים האלה שבוקעים מהרמקולים שלי.
כבר שקלתי להתקשר לעורך, לבקש שיחליפו לי, להגיד שאולי לא כדאי לו שדווקא אני, אבל התחייבתי, ובכל זאת… אתם יודעים.,. פסח וכל זה, עוד שנייה סוגרים את הגיליון, לא נעים.

מזל? אולי.
בעידן שבו אורך הפתיל שאני מעניקה לאלבומים חדשים הוא קצרצר, בעידן שבו אם לא זיהיתי את הפוטנציאל מהשמיעה הראשונה, מקסימום שנייה, כבר לא נגיע לשמיעה הרביעית והחמישית, לפעמים זה מזל שיש מישהו שמכריח אותך לכתוב על משהו שהיית זונחת מהר מאוד בנסיבות אחרות.

אז אולי אני יותר קשה מכאלה שגדלו על הביטים האלה. לבטח גיטרות, בנאליות ככל שיהיו, עדיין מתנגנות טוב יותר אצלי בבית. ובכל זאת, אחרי מספר רב למדי של שמיעות אני יכולה להבין מה גורם לכולם להשתפך. להבין, אבל לאו דווקא לקחת לעצמי באותה צורה. נותרתי משקיפה מהצד, עם אלה שמסוגלים להעריך את החדשנות, את הכישרון, את היכולת, אבל לא צלחתי את הדרך למקום שבו ממש מתאהבים בתקליט השלם (אם כי בכמה מהקטעים בהחלט התקרבתי לשם).

אולי בגלל זה גם הביקורת יצאה אנמית למדי ולא מהחביבות עלי. אולי זה בגלל שלנוכח הביקורות מסביב שמדמות את מרפי למשיח החדש, רציתי למצוא זווית קצת יותר ארצית. ואולי זה כי באמת אין לי את הכלים הדרושים. תשפטו לבד.
כך או כך – זה (פחות או יותר) הטקסט כפי שהגיע השבוע למערכת עיתון "העיר" התל-אביבי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

אבל לפני שנתחיל יש לנו פה כבר מסורת קצרת ימים, ואם כן, הנה אחד הקטעים הטובים באלבום, אם לא הטוב שבהם: "כל החברים שלי". 7 דקות וחצי, ולא משעמם לרגע. שימו ברקע לפני שאתם ממשיכים.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

’James
ג'יימס מרפי

לפני שמקשיבים למוזיקה של LCD Soundsystem שווה להקשיב לאיש שעומד מאחוריה, ג'יימס מרפי, אחת הדמויות היותר מעניינות בעולם המוזיקה של ימינו. אם פעם אפשר היה לפטור אותו בהגדרה "האיש עם אוסף התקליטים הטוב ביותר", ולגזור מזה שהמוזיקה שלו היא מחווה לכל מה שהוא אוהב ואהב, במעטפת הפקתית נוצצת, היום כבר ברור שיש לו עוד הרבה מה להציע. ג'יימס מרפי שם לעצמו מטרה לשבור מוסכמות, להפריך סטריאוטיפים, ומעל לכל, לא לדרוך במקום. בעידן שבו הלהקות המצליחות ביותר – הן בעיני הקהל והן בעיני המדיה – הן אלה שעוסקות בריבייבל כזה או אחר, צריך להסיר בפניו את הכובע על עצם הכוונה, עוד לפני שבוחנים את התוצאה המרתקת.

מרפי כבר מזמן לא ילד. הוא אמנם מתעסק במוזיקה וחבר בלהקות כבר קרוב ל-25 שנה, אבל רק בשנים האחרונות, כשהוא כבר בשנות השלושים המאוחרות לחייו, עם אישה וילד ודאגות פרנסה, רק עכשיו נפלה עליו ההצלחה האישית, כשהוא כבר בעל מודעות עצמית גבוהה מדי מכדי לבזות את עצמו עם התנהגות של בן 20 פוחז. להיפך. למרות מעמדו הנישא (יחסית) הוא מונע ממידה רבה מחרדות קיומיות, מהפחד להפוך ללא רלוונטי, אפילו מהחשש הילדותי שיצחקו עליך, ויותר מכל הוא מונע מתחרותיות.

זו לא תהיה הצהרה בומבסטית להגיד שבעולם הדאנס-דיסקו-פאנק Sound of Silver, האלבום החדש של LCD Soundsystem, הוא אחד הטובים שנשמעו. בגיזרה הזו ברור שאין לו כמעט מתחרים. מעניין לנסות לבחון אותו אבסולוטית, בלי לשייך אותו לז'אנר מסויים. אם נסכים שלכל אלבום יש את הסביבה האידיאלית שבה מומלץ לשמוע אותו, Sound of Silver מותאם בפרט למידותיו של מועדון טרנדי נוצץ בואכה מכון כושר מעוצב. בסביבה הביתית הוא התקבל אצלי קודם כל בחשדנות. לוקח זמן להיפתח לקצב המונוטוני המסונתז שהוא הבסיס לכל השירים כמעט. הביט הוא הדבר הראשון ששומעים. אחר כך צפה ועולה ההפקה העשירה והמדויקת, ורק מעל לכל זה מפציע השיר עצמו, והוא זה שבסופו של דבר נשאר איתך. מרפי מספר שהוא תמיד חושב על האלבומים שלו במונחים של צד א' וצד ב', משל היו וינילים. השירים אמנם שזורים זה בזה (בכל זאת מדובר בבחור שעיקר פרנסתו היא בתיקלוט ומבין דבר או שניים בהילכות מיקס ראוי), אבל איפשהו בין Someone Great לבין All My Friends אפשר להרגיש שעברנו צד. בעוד שתחילת האלבום מבוססת ברובה על הביט הקבוע, ההמשך הולך ונותן יותר מקום להתפתחות פנימית של שיר, כמעט עם מבנה של בית-פזמון (אבל אף פעם לא באמת), וככל שאנחנו מתקדמים במורד האלבום הוא הופך מהורהר יותר. מתכנס לתוך עצמו עד לסיום עם בלדת אהבה לעיר ניו-יורק. המעבר הזה בין ה"צדדים" הוא גם השיא של האלבום כולו. קטעים בני 6 ו-7 דקות שמצליחים להחזיק עניין לכל אורכם, להישמע כמו משהו שאתה רוצה לחקור לעומק, להבין את הדקויות, להקשיב למה שהוא אומר שם. מרפי אמנם עושה מוזיקת ריקודים אבל כמישהו שגדל על מוזיקת Pאנק, מכיר מקרוב את האינדי, ושולט היטב בכל הקלאסיקות של הפופ, הוא יוצק במוזיקה שלו הרבה מעבר ליכולת שלה להקים אותנו מהכיסא.
אחד לאחד אפשר למצוא קווי מתאר דומים למדי בין Sound of Silver לאלבום הקודם של LCD Soundsystem. ובכל זאת, כמעט בכל פרמטר ניכרת התפתחות חיובית מובהקת. אם זה באגף כתיבת השירים. אם זה באגף השירה, אפילו בדרך שבה האלבום בנוי.

מרפי התחרותי לא מתבייש להגיד שאם כבר הוא ממשיך לעסוק במוזיקה בשלב הזה של חייו, אז לפחות שיהיה ברור לכולם שהוא הכי טוב במה שהוא עושה. עושה רושם שעם Sound of Silver הוא עומד לקבל את מבוקשו.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

אפילוג:

השאלה שנותרת בעיני פתוחה היא האם חובבי הז'אנר הזה בכלל מחפשים מישהו שינער את הנוסחאות. האם ייתכן שחובב הדאנס הממוצע הוא קצת כמו צופה הטלוויזיה הממוצע – כזה שאוכל מה שנותנים לו ורק אוזלת ידה של המדיה שמספקת את התכנים היא שגורמת לו להעדיף טלנובלות זולות על פני דרמות מושקעות. האם באמת היצמדותם של מרבית חובבי הדאנס לתבניות השבלוניות שהמאיסו את הז'אנר על כל מי שמחזיק מעצמו חובב מוזיקה, נובעת רק מחוסר המאמץ הקולקטיבי של יצרני התוכן בתחום או שמא זו באמת ההעדפה שלהם, לביטים פשוטים, לא מאתגרים, כאלה שמדבקים בצורה הכי פשטנית?

אם לשפוט לפי המכירות – האלבום הקודם של LCD Soundsystem מכר משהו בין 100 ל-200 אלך עותקים בכל העולם, והנוכחי אמנם נכנס למקום מכובד בבילבורד, אבל זה בעיקר כי אבסולוטית צריך למכור היום הרבה פחות כדי להיכנס למצעד. בא לומר שג'יימס מרפי, על אף הפירגון הרחב מהמדיה, לא עומד להפוך לשם שגור ומוביל. לא שמדובר באמן עלום שם שמתקשה למצוא לעצמו קהל – רחוק מזה, אבל ככל שכדור הבדולח שלי מיטיב לחזות, הוא יישאר בקצה האיכותי של הסקאלה, עם מנת המאזינים שראויה לקצה הזה. לא מעט אבל גם לא המון.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

תוספות:

כמה דברים שאולי טרם קראתם או שמעתם על ג'יימס מרפי.
חשוב להתחיל ולומר – מדובר ללא ספק באחד האנשים המעניינים ביותר בתחום. בחור שראה כבר גל או שניים בעולם המוזיקה, דעתן רציני שלא נוהג לשמור את הדעות שלו לעצמו, רהוט, אינטליגנטי. כל ראיון איתו (אולי חוץ מכאלה שהמראיין לגמרי מפספס) מצליח להוציא ממנו כמה אמירות בעלות עומק שמעידות על הראייה הרחבה שלו וכושר הניתוח.

הוא מעיד על עצמו כאדם מאוד תחרותי, מה שהביא אותו בשנה האחרון להשקיע זמן ניכר בלימודי ג'וג'יטסו – אומנות לחימה ברזילאית. הוא אפילו שוקל להביא את עצמו למצב גופני כזה שיאפשר לו ללכת להשתתף בתחרויות בתחום, אם כי מודה שזה לא יהיה מאוד ריאלי בשנה הקרובה אותה הוא יבלה רוב הזמן בדרכים, בטור שלו.
באגף הכסף, התקליטים אמנם מוכרים באופן סביר אבל, כמקובל אצל מי שמוכר את האלבומים שלו דרך לייבל מייג'ור, הרבה כסף הוא לא רואה מזה. גם ההופעות שלו, בהיותן מושקעות מעל לממוצע, בד"כ לא מכניסות הרבה כסף, כך שעיקר הפרנסה שלו היא עדיין מערבי תיקלוט אליהם הוא מוזמן בכל העולם כולו. שם, כך יידע לספר לכם כל מי שמעורה בתחום, שם נמצא הכסף הגדול (מינימום הוצאות, מקסימום הכנסות).

משלל האבחנות שלו שקראתי, בפרט נחקקה אצלי זו בעניין איך פעם בשנות השישים היה אלמנט של תחרות בין הלהקות. פירגון זה אחלה, אבל תחרות היא זו שמכריחה את המוזיקאים להתאמץ. לנסות להביא את הדבר הבא, לחדש משהו. אולי זה בגלל ריבוי ההרכבים היום ביחס לכמות הזעומה של אז, אולי זה בגלל אפיקי המדיה המתועשים, ואולי זה בעיקר העצלנות של הלהקות. כך או כך, אחד הדברים שהכי מקוממים את מרפי הוא הסלחנות של הלהקות ושל הקהל כאחד למיחזור, לחוסר המאמץ. אפילו אם תיכשל, אפילו אם תיפול על הפנים, לפחות תנסה להביא משהו חדש. הוא מספר עד כמה מטריף אותו לראות להקות, בפרט כאלה שהוא יודע שיש להן יכולת, מגיעות לבמה ונותנות איזה 10% מהיכולת שלהם. זורקות זין, מה שנקרא. לפחות תן לקהל ששילם בשביל לראות אותך את כל מה שאתה יכול. בשביל מישהו כמוהו, שגדל על מורשת הפאנק האמריקאי, שראה להקות דוגמת הג'יזס ליזארד עם דיויד ייאו עשרות פעמים, לתת פחות מ-100% זה בכלל לא אופציה.
אין לי אלא להסכים איתו בפה מלא. אין דבר יותר מבאס מללכת לראות הופעה ולגלות שהאמן או ההרכב באו לדפוק שעון במקום להתאבד על הקהל. במרפי עצמו טרם הזדמן לי לחזות מקרוב, אבל השמועות מספרות (וגם הוא מעיד על עצמו) שאצלו לא סביר שזה יקרה.

לא נסיים בלי איזה קליפ יוטיוב – הקליפ עבור הסינגל הראשון מהאלבום בעל השם הפרובוקטיבי-משהו, North American Scum.

LCD Soundsystem – North American Scum

מרץ 3, 2007

Arcade Fire – Neon Bible

עוד ביקורת הישר מעיתון "העיר" התל אביבי, בגירסה מעט מורחבת, ובתוספת תופיני מולטימדיה להנאת הציבור.

האלבום עצמו צפוי לצאת השבוע (5 במרץ באירופה, 6 במרץ באמריקה), או אז מתקפת הפירסום צפוייה לטפס לדרגה של פסיכיות. מוצדקת אולי, ובכל זאת – אם אתם כאלה שנרתעים מהייפים, בין אם הם ראויים ובין אם לאו, עשו מאמץ לשמוע את האלבום הזה במעט הימים שנותרו ולגבש את עמדתכם באופן עצמאי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

נפצח כרגיל בשיר, לליווי המשך הקריאה. בחרתי דוקא בשיר מעט פחות אופייני, קינת בלוז חמה שהיתה בין הראשונות לכבוש אותי מתוך אלבום שכל כולו כיבוש אחד מתמשך:

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

’Win
Arcade Fire – ווין באטלר ורג'ין צ'אסיין

אחת לכמה שנים עולם שלם של חובבי מוזיקה, מעצבי דעת קהל ומובילים תרבותיים עוצרים את נשמתם לקראת צאתו של אלבום. לא מדובר בהייפ התורן, כי אם באלבומים מהסוג הנדיר, כאלה שמקיר לקיר, מיבשת ליבשת, הולכות ומצטברות העדויות שמדובר באירוע עוצר נשימה, כזה שעומד להגדיר את התקופה שלו. היזכרו למשל בגל השמועות שליווה את יציאתם של אלבומים כמו The Joshua Tree של U2 , או OK Computer של Radiohead. כי זה סדר הגודל שעומד בפנינו. לא פחות.

בעולם המוזיקה של ימינו כבר אין סודות. אלבומים דולפים טרם זמנם כבדרך של שיגרה, ובמהלך קרוב לחודשיים בהם Neon Bible, אלבומם השני של ההרכב הקנדי Arcade Fire, מסתובב בחוץ, הוא תפס תאוצה כשל הוריקן אימתני מעל שמי האוקיינוס. דומה שעד שינחת השבוע על חופי חנויות המוזיקה, הממשיות והוירטואליות כאחד, כבר לא יימצאו כאלה שלא יודעים שהם חייבים אותו לעצמם.

אז איך הגיעו ארקייד פייר למעמד הזה?
די מהר למעשה. הם התחילו כמעין קולקטיב מוזיקאלי במונטריאול, עם חברי הרכב משתנים, בראשם ווין באטלר, ואיתו בת-זוגתו רג'ין, אחיו וויל, ומספר נגנים נוספים. ב-2003 הם הוציאו אי פי שהספיק כדי לייצר עניין בקרב מספר לייבלים עצמאיים והביא להחתמתם ב-Merge, וב-2004 יצא Funeral, אלבום הבכורה. תוך חודשים ספורים היה ברור שנולדה כאן תופעה. לא מהסוג שמכסה עיתונים בתמונות אופנתיות, או כזו שמרפדת את מדורי הרכילות באנקדוטות של מאחרי הקלעים – ארקייד פייר הרוויחו את החשיפה שלהם בזכות הכישרון. בזכות אלבום בכורה שנשק לשלמות. מגובש, מהודק, מרשים בכל קנה מידה שבוחנים אותו ולגמרי בלתי ייאמן עבור להקה שזה לה האלבום הראשון.

למרות גב של לייבל עצמאי ומערך יחסי ציבור צנוע למדי, אחרי חצי שנה הם מכרו כבר 60,000 עותקים – פנטסטי בקנה המידה שיועד עבורם, ובכל זאת רק יריית הפתיחה. בזה אחר זה הם אומצו על ידי תחנות רדיו בכל רחבי העולם, השתחלו ל-MTV ולשלל תכניות לייט נייט מחוף לחוף, אפילו דיוויד בואי הכריז על Funeral כעל אלבום השנה שלו ל-2004 והצטרף אליהם למספר הופעות, ובהתאם, המכירות נסקו ל-300,000 עותקים, האלבום הנמכר ביותר בכל זמנים של Merge. כמו שהדברים נראים כרגע, לא יהיה זה הימור פרוע להניח ש-Neon Bible עומד לשבור את השיא.

למה דווקא הם?
ההצלחה של ארקייד פייר בקרב קהילת האינדי היא כמעט ברורה מאליה, אלא שבניגוד לחבריהם לסצינה הקנדית הפורה, יש להם איזו איכות שמבדילה אותם מהסביבה. יש בהם קסם שמצליח לפנות לשכבות מגוונות של קהל – לא רק לילדי אינדי נלהבים שתרים אחר איזו ייחודיות נעלמת, כי אם גם למבוגרים שמחפשים את הצליל האנאלוגי החם שנעדר מהפקות עכשוויות, לכאלה שמחפשים פופ איכותי שלא מבזה את המאזין ולא מרגיש משובט או מפורמט.
אם יש משהו שארקייד פייר יודעים לעשות, אולי טוב יותר מכמעט כל הרכב פעיל אחר כרגע, זה לסחוף את המאזין לתוך מערבולת של רגשות. באגביות כזו. בלי שזה ירגיש מאולץ. חלק מהקסם נעוץ וודאי בקול המיוחד של ווין באטלר, בנכונות שלו לילל לרגע ולהישבר ברגע שאחריו. חלקו נגזר מבחירת העיבודים האמיצה, התיזמורים הסימפוניים, המנופחים, הצליל הגלאמי, השימוש בארסנל כלי נגינה אינסופי, קריאות השמחה שמהדהדות ברקע. אבל מעל לכל עומדת העליונות המלודית שלהם. קשה שלא לתהות בעניין הפסיכולוגיה שהופכת רצף מסויים של אקורדים למרגש, אבל ברור שארקייד פייר הצליחו לפצח איזה קוד סודי כזה. בין אם מדובר במארש ניצחון הימנוני או בבלדה נוגעת ללב, השירים שלהם רחוקים מלהיות קלישאתיים, נדושים או צפויים, ובכל זאת הם מלהיבים ומהפנטים באופן שקשה להתנגד לו.

התקליטים הם רק חצי מהסיפור, שכן ארקייד פייר בהופעה הם כח על טבעי. מדובר בסופה. מטח אנרגיה שמתפרץ עליך מהרגע שהם עולים לבמה ורק הולך ומתגבר לכל אורכה. עם שירים שמסוגלים לעטוף אצטדיונים שלמים ולהרגיש אינטימיים כבמועדון שכונתי, עם עשרות כלים שונים שעוברים ביניהם ברוטציה, ועם השתתפות פעילה של קהל שמכיר בעל פה כל תו וצורח איתם כל מילה, מדובר בחוויה נדירה. לא במקרה כל אחת מההופעות האחרונות שלהם, הן באמריקה והן באירופה, נמכרה במלואה בתוך דקות ספורות, וזה עוד לפני שהאלבום החדש יצא.


’Neon
Neon Bible

ההבדל המרכזי בין Funeral ל-Neon Bible הוא סביבתי, יותר משהוא מהותי. מוזיקאלית מדובר באלבום שממשיך את קודמו בצורה רציפה למדי, פורט על נימים דומים. חיטוט מדוקדק יביא למסקנה שהשמחה אולי קצת פחות החלטית. נבירה במילים תזהה עלייה קלה באמירות חברתיות, אבל גם ככה, ארקייד פייר אף פעם לא כותבים מילים ישירות. בדיוק כמו עם המוזיקה שלהם שמחביאה בתוכה שכבות רבות של ניואנסים, גם המילים מקפידות להישאר רב משמעיות, לרפרף לצד האמירה, אפילו אם ביסודה היא לעיתים חריפה ובוטה. קחו למשל את Antichrist Television Blues שמדבר באופן מרומז על הורים שמנצלים את הילדים שלהם. השמועות טוענות שבאחד מגלגוליו המוקדמים השיר הזה נקרא למעשה Joe Simpson, על שם אביהן של אשלי וג'סיקה.
מוזיקאלית ההבדלים דקים אבל הסביבה אליה יוצא Neon Bible שונה בתכלית. זה דבר אחד להצליח עם אלבום בכורה וזה עניין אחר לגמרי להצליח לשחזר את ההישג – ויש שיאמרו אף להתעלות מעליו – באלבום העוקב, למול רף ציפיות אימתני. הפעם הם לא עומדים להמם את כולם עם אלבום שמגיע משום מקום – הפעם כבר מדובר בחותמת של ניצחון להרכב שמגדיר מחדש את הצליל של שנות האלפיים. ארקייד פייר הם מסוג הלהקות שמסוגלות להחזיר את האמון לכל מי שתעשיית המוזיקה היא עבורו כבר הרבה יותר מדי תעשייה והרבה פחות מדי מוזיקה.

אחת לכמה שנים קורה קסם כזה בו נולד אלבום שלא רק שכולם מחכים לו, לא רק שכולם מצפים ממנו להיות הדבר הכי טוב שהם שמעו כבר המון זמן – הוא באמת כזה.

* * * * * * * * * * * * * * * * *

שלושה שירים כבר הוצגו מטעם הלהקה עד כה, מתוכם שני הראשונים קשורים באנקדוטה משעשעת. ארקייד פייר תיכננו להעלות לאייטיונז את הסנונית הראשונה מתוך האלבום המסקרן שלהם לרגל סוף השנה האזרחית, מתוך כוונה לתרום את כל הרווחים ממנו לאירגון צדקה. אלא שבעידן הדיגיטאלי, 10 פיקסלים למטה עם העכבר ואתה בבעיה. במקום להעלות את Interventions, כפי שתיכננו, העלו בטעות את השיר שבא אחריו, Black Wave, Bad Vibrations. לקח יומיים עד שמישהו עלה על הטעות ואז כבר נהיה מסובך לארגן את כל ענייני הצדקה ובכל, אז הציעו למי שרוצה סתם לתרום והורידו את השיר השני, למרות שהוא כבר היה זמין בשלל בלוגים ומערכות שיתוף, וקיצור יצא קצת בלגאן.
בכל אופן, השיר השלישי, Black Mirror הוא השיר שפותח את האלבום, והוא גם הסינגל הרשמי הראשון, אבל קליפ עוד אין בנמצא, וארקייד פייר הם גם ככה, כאמור, קודם כל ולפני הכל להקה של הופעות, אז הנה, לסיום, קליפ שצילמתי במו ידי, באחת ההופעות המצויינות ביותר שזכיתי לפקוד: ארקייד פייר בסנטארל פארק, סתיו 2005, ודיויד בואי בא לעשות כבוד.

Arcade Fire & David Bowie – Wake Up

(אל תסתפקו במועט – You Tube עמוס בקליפים נוספים שלהם מכל ההופעות, כולל אלה האחרונות. שווה להציץ).

פברואר 4, 2007

אוף מונטריאול – בין את'נס לאוסלו

הקדמונת —

אחרי העדרות ארוכה, לא רק מכאן אלא כמעט מכל מה שקשור במוזיקה, יש לי פוסט חדש, היישר מעיתון "העיר" התל אביבי המחודש: מה חשבתי על האלבום החדש של אוף מונטריאול. לעיתון יש שיקולי מקום ועריכה, אבל לי אין, אז זו הגירסה המקורית, ואפילו עם עוד כמה תוספות בסוף ומולטימדיה — מותר המדיום האינטרנטי המופלא על העיתון הסטטי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

קודם כל, לפני שנתחיל, זהו אחד השירים האהובים עלי ביותר מתוך האלבום: The Past is a Grotesque Animal. במקום לשים אותו בסוף, כשאתם כבר מתים לצאת מהעמוד הזה, ככה תוכלו לשמוע אותו ברקע בעודכם ממשיכים לקרוא (מה גם שהוא ארוך מדי כדי לכלול אותו ב-Chick Peas עתידי, כך שזה משרת מטרה כפולה):

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

’Of
Of Montreal – עטיפת האלבום

יש משהו קצת מעציב בלכתוב על להקה שפועלת כבר 10 שנים, שהוציאה כבר למעלה מעשרה אלבומים, כולם ראויים ולרוב אף הרבה מעבר לכך, ובכל זאת אתה נדרש, באופן סיזיפי כמעט, להסביר את הבסיס, לתאר את הייחוס. אין בכך כדי להעיד על בורותו המשוערת של הקורא הממוצע, כי אם על אלמוניותה היחסית והמסתורין שנותר טבוע ב-Of Montreal. כל כך הרבה פעילות, שפע בלתי נדלה כמעט של יצירתיות שבאה לידי ביטוי בכל אחד מהאלבומים, קווים ברורים של התפתחות ובכל זאת, דבר מכל זה לא הצליח להביא אותם לחזית. אפילו לא לחזית הייצוגית של האינדי. למרות שהכישרון של קווין בארנס, הרוח החיה מאחרי ההרכב, לא ניתן להכחשה, ולמרות שהוא אחד הלהטוטנים הגדולים ביותר שפועלים כיום, בעל יכולת למזג מגוון אינסופי של סגנונות לתוך מבנים בלתי צפויים ובו בעת קליטים, הצלחה מהסוג הזה היא כנראה כבר לא בקלפים שלו.

השם שלהם מטעה – לאוף מונטריאול אין כל קשר לקנדה. הבסיס שלהם הוא באת'נס ג'ורג'יה, עיירה שעיקר פרסומה הוא בסצינה המוזיקאלית שצמחה ממנה בשני העשורים הקודמים. שם, באת'נס, התחבר בארנס בשנת 1997 עם חברי קולקטיב אלפנט 6, חבורה של מוזיקאים שפעלו בשלל להקות והתמחו בפופ פסיכדלי מורכב שבסיסו בפופ הנאיבי של שנות השישים והשבעים, עם אדפטציות עדכניות. גם אוף מונטריאול התחילו ככה, עם השפעות מובהקות של הביטלס, עם ההרמוניות של הביץ' בויז, ועם הרבה חיבה לריי דייויס והקינקס שלו. לקח לבארנס הרבה שנים להחליט שחשוב לו להיות מחובר לא רק לעבר אלא גם למה שקורה במוזיקה העכשווית, ואת ההשלכות של זה קל לשמוע יותר ויותר בתקליטים האחרונים, בפרט בזה החדש שמתהדר בשם הסתום Hissing Fauna, Are You the Destroyer?. הפופ עוד שם, גם התיזמורים המורכבים, השכבות האינסופיות של כלי הנגינה וההרמוניות, אבל עכשיו הם יושבים לבטח בתוך מעטפת דאנס, א-לה LCD Soundsystem, ויש גם נגיעות מובהקות של פּאנק, ואפילו הדים של ג'אז. נשמע הזוי? כן. אבל זה בדיוק מה שיפה כאן.

אלא שהקונפליקט המרכזי ב-Hissing Fauna אינו בין מגוון הסגנונות שהוא מאכלס, כי אם בתווך בין המוזיקליות האביבית, זו שכמעט כל הזמן משדרת אווירת חגיגה נטולת דאגות, לבין המילים שמספרות את סיפור הקרע המשפחתי והמשבר האישי שעבר על קווין בארנס בימים בהם נכתב והוקלט האלבום. אחרי שהתחתן ב-2003 עם נינה, אהובתו הנורבגית שאף הצטרפה כנגנית להרכב שלו, הצמד עבר לגור בנורבגיה שם גם נולדה ביתם הבכורה. אחרי כמה חודשים התברר שהמרחק מהבית והניכור בארץ הזרה גרמו לבארנז לשקוע בדיכאון עמוק שבסופו הוא החליט לחזור לארה"ב, בעוד נינה וביתו נשארים מאחור. מאז הם כבר הספיקו לאחות את הקרעים, אבל האלבום הזה הוא בעיקר תולדה של החודשים הקשים שקווין בילה בגפו. “There’s a girl that left me bitter, I want to pay some other girl to just walk up to her and hit her,” הוא שר ב-She’s a Rejector. אחרי שנים בהן המילים שלו עסקו בעיקר בסיפורים על אנשים אקסצנטריים בשולי החברה, בארנס שר הפעם בגוף ראשון ואינו מהסס לגעת בשדים הפרטיים שלו, להתעמת איתם למול עיני כל העולם הרואות.”It’s so embarrassing to need someone like I do you" הוא זועק ביצירה האפית ואולי הטובה באלבום כולו, 12 הדקות של The Past is a Grotesque Animal, שהן גם הסטייה המשמעותית ביותר שהוא עושה באלבום לעבר הצד האפל מבחינה מוזיקאלית, ועדיין שיר שבקלות יוכל להתנגן על רחבות ריקודים אלטרנטיביות.

קולקטיב אלפנט 6 כבר מזמן הפך למיתולוגיה, אבל התבוננות קצרה בלהקות מתוכו שעדיין פעילות באופן סדיר מגלה כי אוף מונטריאול היא כיום המקורית שבהן, היצירתית ביותר, זו שהכי כיף לחכות לאלבומים החדשים שלה. בקרב האוהדים המסורים שלהם צפויה להתעורר מחלוקת בין אלה שיחשבו ש-Hissing Fauna הוא פסגת היצירה שלהם עד כה לבין אלה יחשבו שהכיוונים החדשים שאוף מונטריאול מתפתחים אליהם מרחיקים אותם מהרוח המקורית שבה הם התאהבו. כך או כך, כולם וודאי יסכימו שמעטות הלהקות שיש להן את האומץ להמשיך להתעדכן, להתנסות ולאתגר ככה אחרי עשר שנות פעילות אינטנסיבית, ועוד להצליח להביא בכל פעם משהו חדש, כזה שאחרי כמה עשרות שמיעות הססניות הופך לידיעה מוצקה שמדובר פה בהישג לא מבוטל.

* * * * * * * * * * * * * * * * *

עוד כמה דברים שכדאי לדעת לגבי אוף מונטריאול ולא שרדו את שיקולי המקום:

קודם כל – מדובר בלהקה תיאטרלית למדי. ההופעות שלהם תמיד מתהדרות בשלל תלבושות ואביזרים, והם שמחים להפוך את החוויה למיצג חזותי בנוסף לאספקט המוזיקאלי. כאן גם נעוצה התשובה שלהם לכל מי שהאשימו אותם – כמקובל בכל עדות האינדי באשר הן – ב-sellout אחרי שמכרו שיר שלהם מהאלבום הקודם לפירסומת של רשת סטייקים אמריקאית. הטיעון המנצח היה שכדי להביא לבמה מופע שלא ייראה כמו הפקת תיכון דלת אמצעים, הם צריכים מימון, ואם מישהו פונה אליהם ומציע להם כסף שמאפשר להם לעשות את זה בלי למשכן את החיים, זה לא הופך אותם לסלאאוט, בדיוק כמו שזה לא הופך את האלבומים והשירים הקודמים שלהם פתאום לפחות טובים משהיו.

אספקט חזותי נוסף שאוף מונטריאול מקפידים בו לאורך השנים הן עטיפות האלבומים התמיד מרשימות שלהם. מי שאחראי עליהן הוא דיוויד בארנס – אחיו הצעיר של קווין. את העטיפות הראשונות הוא עיצב עבורם כשעוד היה תלמיד תיכון, והיום, כשהוא כבר מעצב עסוק יש לו פחות זמן להקדיש לפרוייקטים האלה, אבל הוא עדיין עומד מאחריהן. מסוג העטיפות שבשבילן שווה לקנות אלבום ולא סתם להוריד אותו. עוד עבודות של דיוויד בארנס אפשר לראות באתר שלו, The Bee with Wheels.

אם לא ידעתם קודם והתעצלתם ללכת לבדוק את משמעות השם, Fauna היא ממלכת החי, כלומר, כל בעלי החיים באיזור גיאוגרפי מסויים. מכאן שהתרגום הכי קרוב שאני מסוגלת לו לשם האלבום הוא "ממלכת חי רוחשת, האם אתה ההורס?". מבחינתי זה לא מבאר כלום, כך שאפשר בשקט להמשיך עם השם האנגלי המקורי, עד שיגיעו, אם יגיעו, ביאורים מצד הלהקה. שמות השירים, לעומת זאת, נראים גם הם קריפטיים, אבל זה רק כי רובם קרוי על שם מקומות בנורבגיה.

ועכשיו, לסיום, הנה קליפ חדש שהם הוציאו לסינגל מתוך האלבום: Heimdalsgate Like a Promethean Curse. בהתאם לאמור לעיל, Heimdalsgate הוא שם הרחוב בו נינה וקווין גרו באוסלו, והקליפ מדגים את הפן התיאטרלי המדובר שלהם.

Of Montreal – Heimdalsgate Like A Promethean Curse

אוקטובר 30, 2006

לא, זה לא הדבר הכי מעניין שעשו כאן לאחרונה

לפעמים, בלי להתכוון, כתבה אחת – למעשה, כותרת אחת – יכולה למצות כל כך הרבה ממה שרע בשוק המוזיקה הישראלי.

כך נכתב השבוע ב-Ynet בכותרת המשנה של כתבה שעוסקת בפרוייקט חדש של להקת כנסיית השכל:

הלהקה מקליטה את כל השירים מחדש, מה שהופך את הפרויקט לדבר הכי מעניין שעשו כאן לאחרונה

כן כן, קראתם נכון. לדידו של אור ברנע הדבר הכי מעניין – לא סתם מעניין, ה-כ-י מעניין – שנעשה במוזיקה הישראלית לאחרונה הוא הקלטה מחדש של להיטי עבר של להקה עם היסטוריה של הצלחה בינונית ותווית איכות משומשת קלות.

כנסיית השכל ב-Ynetאפילו לא בא לי להטריח את עצמי עם רשימת פרוייקטים יותר מעניינים שנעשים פה לאחרונה – זה פשוט לא חשוב, כי מה שאני רוצה לומר לו זה שכל פרוייקט של מוזיקה מקורית חדשה שנעשה השנה הוא יותר מעניין. כן כן, כל אחד, אפילו אלה שאני כל כך אוהבת לבוז לנחיתותם.
מיחזור זה סבבה בשביל להרוויח עוד כסף, נוסטלגיה היא לא ערך מוקצה, אבל כדי שמשהו פה בתרבות שלנו יזוז צריכים לקרות פה דברים חדשים. צריכים שהמדיה תסכים לפרגן למה שהיא עוד לא מכירה, במקום לביצועים חדשים למשהו שהיא כבר כן. צריך שהקהל ירצה לפתוח את האזניים שלו למוזיקה שהוא עוד לא שמע, במקום שוב לשמוע עוד פעם ועוד פעם את הקלאסיקות שטוחנים לו השכם והערב.
אנשים צעירים פה בטוחים שקלאסיקות זה משהו שנגמר לפני 15 שנה. שאין יותר דברים שראויים לתואר הזה, וכתבות מהסוג הזה מבטיחות שהמצב הזה לא ישתנה.

ספטמבר 30, 2006

Touch and Go‏ – 25 שנים של עשיית תקליטים – חלק ב'

לפני הכל, מספר הערות פתיחה:

חלק א', שדן בהיסטוריה של טאץ' אנד גו, נכתב מזווית אובייקטיבית פחות או יותר. בחלק ב' אני ארשה לעצמי לקחת את הכל למקום הרבה יותר אישי. אחרי הכל, חוויית ההשתתפות בפסטיבל הייתה עבורי לגמרי אישית.

בכל פעם שאתם רואים את הסימן הזה:MyTube הצבת הסמן עליו תספר לאן הוא מוביל, ולחיצה עליו תוביל אתכם לקליפ המצולם מההופעה.

כמו כן, אתם מוזמנים להקשיב לצמד הפודקאסטים שכוללים טעימות אישיות מ-25 שנות הפעילות של הלייבל, הראשון שמציג את הצד הרועש והשני שמציג את הצד השקט.

* * * * * * * * * * * * * * * *

זה היה אחד מהעובדים ב-Touch and Go שלפני כשתשעה חודשים הפנה את תשומת ליבו של קורי ראסק לעובדה שאוטוטו מגיע תאריך "עגול" בחיי הלייבל שלהם.
בטאץ' אנד גו יש היום כ-25 עובדים, רבים מהם הולכים עם הלייבל כבר הרבה מאוד שנים, וכולם חולקים את התחושה שהלייבל הזה, התוצרת שלו – זו התרומה שלהם לאנושות. זו המורשת של כולם, וכמובן, של קורי בראשותם. אחרי רבע מאה, מותר להם לחגוג את ההישגים.
נאמנים לעקרונות המנחים אותם, מרגע שעלה הרעיון לקיים סופשבוע של הופעות, היה ברור שזו האופציה המנצחת. האמנים שלהם הרי ידועים בתור פרפורמרים קטלניים אחד אחד, וחשוב מכך, זו הזדמנות לכנס את כל המשפחה באותו זמן ובאותו מקום. סוג של "ליל סדר" חגיגי במשפחת טאץ' אנד גו המורחבת.

7000 אנשים
7000 איש הגיעו

אלא שתשעה חודשים זה זמן צפוף למדי על מנת להתארגן על פסטיבל מסדר גודל שכזה. למזלם של קורי וחבורתו, יש להם הרבה חברים טובים בשיקגו, כך שבעודם מתלבטים איך וכיצד, בא מישהו והציע שידברו עם ה-Hideout. היידאאוט הוא מועדון קטן במערב שיקגו, אזור תעשייתי מחוספס מהסוג שלא מומלץ להסתובב בו לבד בלילה. המועדון הזה מקיים בשגרה הופעות קטנות וזולות, בעיקר של הרכבים מקומיים קבועים, בדרך כלל כאלה שאינם מוכרים במיוחד מחוץ לגבולות העיר. מזה עשר שנים, בסוף כל קיץ, מפנים שם את מגרש הגרוטאות הסמוך ועורכים Block Party לחברים, יום שלם של הופעות שמופעל על ידי מתנדבים וכל הכנסותיו מוקדשות לצדקה. כאן בדיוק טמון היתרון שלהם: מאחר שהם עושים את זה כבר כמה שנים ברציפות, יש להם את כל האישורים והרישיונות הדרושים מטעם העירייה ושלל כוחות השיטור בעיר, וגם המקום, האווירה, האידיאולוגיה, האנשים – הכל מתאים בדיוק לרוח של הלייבל: צנוע, מינימליסטי, פונקציונאלי, לא מיופייף, ועוד עם מודעות חברתית מפותחת.
כך התאחדו יובל 10 השנים למסיבת הבלוק של ההיידאאוט ו-25 שנה לטאץ' אנד גו והפכו למסיבה אחת. נאמנים לרוח ההיידאאוט, גם הפעם הופעל כל האירוע על ידי עשרות רבות של מתנדבים, וכל ההכנסות הלכו למספר ארגוני צדקה מקומיים, למשל בניית מגרש משחקים באחד מבתי הספר הנחשלים בעיר. ההבדלים הם שהפעם היה מדובר בשלושה ימים במקום אחד, וגם שבשנים הקודמות הגיעו כ-2000 איש בממוצע, ואילו הפעם כל 7000 הכרטיסים נמכרו מראש.

וכן, היה גם איזשהו הבדל קטן ומהותי בליינאפ המתהווה.
מרגע שהרעיון המסיבה החל לקרום עור וגידים, רוחות האיחוד רחשו. להפתעת כולם, סטיב אלביני, שהמסיבה הזו היא במידה רבה גם המסיבה שלו, הציע לאחד את ביג בלאק המיתולוגית שלו באופן חד-פעמי.
מכאן כבר השתחררה הנצרה, והיריות לא אחרו לבוא.
אם אלביני, האיש שהתבטא בתיעוב ניכר כנגד איחודים כגון זה של הפיקסיז ואפילו כנגד זה של סלינט – שתי להקות ששמן קשור אליו במידה רבה, אם הוא רואה את האירוע הזה כמשהו שמצדיק איחוד, ועוד של ביג בלאק, אז הרשות נתונה.
הרשימה הלכה והתארכה עד שביום הכרזת הליינאפ היא כללה שמות שאף אחד לא האמין שיוכל עוד לראות בימי חייו. הרכבי הארדקור ופוסט-הארדקור אגדיים כמו Scratch Acid‏, Negative Approach‏, Killdozer‏ ואפילו Girls against Boys, להקות פאנק כמו ה-Didjits‏, Pegboy‏, ו-Monorchid, ואפילו Seam, מאגפי האינדי-רוק. למעשה, כמו שהגדיר את זה מישהו בקהל, הליינאפ הזה הרגיש כמו פסטיבל החלומות שיכולת לחזות בו רק לו הייתה לך מכונת זמן.
אל אלה הצטרפו מספר הרכבים שמעולם לא טרחו להתפרק, אבל הפעילות שלהם דלילה עד לא קיימת בשנים האחרונות, כמו Arcwelder ו-Three Mile Pilot, וכמובן, מיטב האמנים העכשוויים של הלייבל.


הכרזה של קאת
הכרזה של Kathleen Judge

לרוב ההופעות הוקצו כ-40-50 דקות, אבל בין לבין שובצו גם כמה סטים קצרים בני 10-15 דקות, של אמנים שלא יכלו או שלא היה מקום לתת להם להופיע עם סט מלא, ועדיין קשה היה לחגוג בלעדיהם.
החגיגות תוכננו להימשך יומיים וחצי, וחלוקת ההרכבים לימים השונים הציבה אותם כך שיום שישי, שהיה קצר יותר, היה מעורב עם נטייה קלה לדאנס-פאנק, ואילו שבת וראשון היו מובהקים יותר, כששבת הכיל את מירב האגרסיות, וגם את מירב האיחודים, בעוד שיום ראשון הציג את הצד הרך יותר והעדכני יותר של הרפרטואר. בהתאמה, ואולי גם בשל הנסיבות ומזג האוויר, יום שבת היה היום העמוס ביותר מבחינת נוכחות הקהל, וגם חלוקת הגילאים הייתה כזו שבשבת הרגשת איך זקני השבט באים לחוות מחדש את המוזיקה שהרעידה אותם בצעירותם. זה לא הקהל הטבעי של פסטיבלי רוק – הצופה הממוצע כאן היה בתחילת שנות השלושים שלו, ורבים אפילו הגיעו מצוידים בתינוקות.

בשני קצוות המגרש הוצבו שתי במות זהות בגודלן שמטרתם הייתה לייעל את תהליך החלפת הלהקות על מנת שיספיקו לעמוד בלוח הזמנים הצפוף, כשההופעות התקיימו בהן לסירוגין, בהפרש של לא יותר מ-5 דקות מסוף הופעה אחת ועד לתחילת זו שאחריה. התוצאה, בפרט לקראת הופעות בעלות פרופיל גבוה, היא שיכולת לראות חלק ניכר של האנשים עוזבים את הבמה בה מתקיימת ההופעה הנוכחית ועוברים לבמה השנייה כדי לתפוס מקום אסטרטגי לקראת ההופעה הבאה. מצד שני, אם ניחנת במעט שרירים וחוצפה, יכולת להגיע כמעט עד השורה הראשונה בכל הופעה והופעה, אפילו אם לא הקדמת לבוא. איכשהו, הקהל האמריקאי שונה מאחיו הישראלי כך שאתה לא כל הזמן מרגיש כאילו אתה נלחם על חייך בקדמת הבמה, למרות שפה ושם יכולת להיתקל בקבוצות שתויות אגרסיביות וקולניות.

’הכרזה
הכרזה של Jay Ryan

חוץ מהבמות היו גם כמה דוכנים מינימליסטיים למדי מסביב, בהם מכרו בירות ואוכל רחוב מפוקפק, הציעו מנויים לעיתונות המקומית, נציגות של הרדיו האלטרנטיבי מהסביבה, נציגים של ארגוני הצדקה שייהנו מהכנסות הפסטיבל, והכי חשוב, דוכן עמוס לעייפה של Reckless חנות התקליטים המצטיינת של שיקגו (עם שני סניפים בעיר), שמכרו את כל הכותרים של טאץ' אנד גו במחירים שווים לכל נפש, וגם מעט – אבל באמת מעט – Merchandize. איכשהו בכל ההפקה, לא חשבו שם מראש אולי להדפיס איזה חולצה ולמכור באירוע, והקהל הרעב למזכרות נאלץ להסתפק בשאריות שהצליחו לגרד מהמחסנים.
לא נורא, העיקר שמכרו שם מזכרת אחת שווה במיוחד – שניים מאמני הפוסטרים הבולטים של שיקגו ובכלל, ג'יי ריאן וקת'לין ג'אדג', הכינו כרזות מרהיבות ביופיין לרגל המאורע, ומכרו בדוכן הדפסים איכותיים, חתומים וממוספרים, שלהם. ומאחר שהם מכרו אותם שם בעצמם, הרווחתי גם את ההזדמנות ללחוץ בהתרגשות את ידו של ריאן ולספר לו עד כמה אני אוהבת את היצירות המקסימות שלו – הרבה יותר מסתם כרזות.

יום שישי

מאחד שמבחינתי כל הפסטיבל הזה היה החלטה של הרגע האחרון, נאלצתי להפסיד את חמשת ההופעות של יום שישי, אבל הספקתי לשמוע תגובות ממגוון אנשים שהיו שם. הדעות בעניין Shipping News נעו בין מבריקים למשעממים, אולי כי הם היו הראשונים ולכן עוד לא הגיעו מספיק אנשים ועוד לא התהוותה האווירה הנכונה, Supersystem עם הדאנס-פאנק הלא החלטי שלהם השאירו את רוב הקהל אדישים למדי, האיחוד של Girls against Boys עבר בשלום אבל דומה שמשהו מהעוצמה שלהם דעך, Ted Leo and the Pharmacists קיבלו קרדיט כהרכב הופעות מהמלהיבים שבנמצא, אם כי חבל שמעט מדי אנשים הכירו את המוזיקה שלהם, והדבר האחד שכולם הסכימו לגביו זה שניק אופר, הסולן של !!! (Chk Chk Chk), הצליח לעצבן את כולם ביהירות שלו ובהופעת במה גנדרנית. זה לא עצר חלק מהאנשים לרקוד לאורך כל ההופעה הטווסית, אבל חלק ניכר פיתחו סלידה מובהקת ללהקה, מה שאולי לא מפתיע במיוחד. דאנס הוא עדיין אלמנט חריג בקטלוג של טאץ' אנד גו, ולזה תוסיפו משחקי כוכבנות ושחצנות ולפניכם מתכון מובטח לגרום לקהל אינדי לשנוא אתכם. לא כולם – יש כאלה שזה הצחיק אותם, אבל כנראה שהרוב.

יום שבת


’The
The New Year

להיות ראשונים זו בהחלט משימה לא קלה, והיא הוטלה על ה-New Year, הרכב ה-Slowcore של באבא ומאט קדיין, האחים שקודם היו ב-Bedhead, יחד עם כריס ברוקאו, יוצא Come ו-Codeine, ומייק דונופריו. מזג האוויר כבר התחיל להאפיר והקהל היה דליל למדי בשלב הזה, כמה מאות בודדות של אנשים שהתקבצו מול הבמה, וה-New Year ניגנו את המוזיקה העדינה שלהם, והיו כל כך נגישים ואנושיים, שהם השרו על כולם סוג של אחווה שרק תלך ותעצים בהמשך היום. דרך נעימה במיוחד לפתוח יום הופעות מתיש.The New Year - Desease

מכאן (כמעט) הכל נהיה חזק יותר, מהיר יותר, קטלני יותר.
Uzeda האיטלקים הציתו את הבמה. הסולנית שלהם נשמעת (וגם קצת נראית) כמו קים דיל גדולת מימדים, עם להקת הארדקור מאחריה, וכל פעם כשאתה חושב שאולי זה יהיה נחמד אם היא תפסיק לרגע לצרוח והם ינגנו משהו יותר מובנה, הם מתיישרים לתוך ריף גיטרה או קטע תופים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם. היכולת להיכנס ולצאת ממבנים, היכולת להרוס ולבנות, אתה אף פעם לא יודע לאן זה הולך, אבל זה תמיד מביא את השיר והקהל לסוג של קתרזיס.

Pegboy היו הבאים בתור. פאנק מהיר ואפקטיבי שהזכיר לרבים מהקהל, כמו גם לחברי הלהקה עצמה, את נעוריהם. היה מאוד בולט עד כמה ג'ון הגארטי, מי שהיה גם ב-Naked Raygun, נהנה להיות שם, חי מחדש את התהילה האבודה שלו במרכז הבמה. הוא הספיק להתבדח בעניין אור היום שכבר לא מחמיא לגזרתו העבה לעומת תאורת במה סגלגלה, להעיד על עצמם כאחת הלהקות העצלניות ביותר בתולדות הלייבל, וגם לספר איך "בכל הקריירה המוזיקאלית שלי מעולם לא למדתי לכוון גיטרה, כי, פאק איט, אני הרי הסולן", ועל זה הוא נענה בקריאה מצד הקהל שגרמה לפרץ צחוק אדיר: "קריירה??".Pegboy - Superstar


’Tim
משמאל לימין: Andy Cohen, Tim Midgett, Matt Kadane

אחד הרגעים הכי מרגשים של כל הפסטיבל התרחש כשטים מידג'ט ואנדי כהן, שני שליש מלהקת Silkworm, עלו לבמה עם הגיטרות שלהם. אליהם הצטרף בקלידים מאט קדיין, וביחד הם ביצעו שיר אחד ארוך, קרוב ל-10 דקות, שמילותיו מוקדשות לחבר שמת. השיר, כך הבנתי מאוחר יותר, אמנם נכתב כמה שנים קודם בעקבות מותו של חבר אחר, אבל בנסיבות הפסטיבל, היה ברור למי הם שרים אותו הפעם. מייקל דאלקוויסט, המתופף של Silkworm, נהרג לפני כשנה בתאונת דרכים טראגית שבה בחורה שניסתה להתאבד הרגה בסופו של דבר שלושה אנשים חפים מפשע, בעוד היא עצמה נותרה בחיים. אפשר היה לחוש את רוחו של דאלקוויסט מרחפת שם מעל הבמה, בעוד אנשים מסביב הקשיבו בדממה לכל מילה ומילה בשיר. בקושי צלחו טים ואנדי את כל השיר וירדו בלי לומר מילה. מאחורי מערכת התופים שבירכתי הבמה אפשר היה לראות את אנדי פורץ בבכי ואת חבריו באים לחבק אותו, עד שנוצר שם חיבוק קבוצתי של כולם יחד עם קורי ראסק. גם הקהל לא נשאר אדיש.
מאוחר יותר למדתי שבימים אלה מצולם סרט תיעודי על סיפורה של Silkworm, שרגע השיא שלו צפוי להיות תיעוד ההופעה הקצרה והמרגשת הזו, עם כל החברים שלהם מסביב. Tim and Andy

ההמשך חזר לקו האגרסיבי של היום. The Ex ההולנדיים הותיקים נתנו סט סביר, אם כי לא יוצא דופן. קשה לשים על זה את היד, אבל משהו בגישה שלהם מרגיש שונה, אירופאי אולי, קצת מתנשא. כאילו הם לא באמת חלק מהסצנה האמריקאית הזו. המתופפת שלהם, Kat, נראית ומתנהגת קצת כמו איזה אמא מהפרברים, כלומר במין טרחנות כזו שלא ממש מסתדרת על המוזיקה האגרסיבית.

Killdozer היו הבאים עם כל חברי ההרכב המקוריים. ולמרות שברור לי שמדובר באחד ההרכבים היותר מדוברים ומעניינים של סוף השבוע, איכשהו כמו בתקליטים גם על הבמה מצאתי שהנהמות של הסולן לא עוברות אותי מספיק טוב, כך שבחרתי ללכת להסתובב בדוכנים השונים ולהקשיב מרחוק, מבלי לגבש דעה.

סט קצרצר של ג'ון לאנגפורד, יוצא ה-Mekons עם אותה קאט מה-Ex שעצבנה כבר בסיבוב הראשון, היה מיותר למדי, אבל הקהל נהר בהמוניו לבמה שלהם על מנת להתמקם לקראת ה-Didjits שהיו הבאים בתור.

’Didjits’/
Rick Sims עם ה-Didjits

והם מצידם לא אכזבו. ה-Didjits היו אחת ההפתעות המשמחות של סוף השבוע. 14 שנה הם לא ניגנו יחד ובחיים לא הייתם מזהים את זה. הם נשמעים כאילו הרגע חזרו מסיבוב הופעות, משוייפים ומהודקים לעילא. ריק סימס הוא הרוקסטאר האולטימטיבי, גם במובן הכי קלישאי ופארודי וגם במובן הכי אמיתי של המילה. עם ז'קט שחור ומשקפי שמש ועם כל האטיטיוד המתבקש, כאילו, אני פה המלך ואתם נתיניי, הוא היה הזוי, משעשע ולגמרי כובש. שלא כמו קודמיו, סימס לא חי את הרגעים הגדולים שלו מחדש – הוא פשוט עדיין כזה. כוכב אמיתי, וכל הקהל המשולהב שקפץ מעלה ומטה לכל אורך ההופעה, כמו גם קורי שעמד בצד וצרח את כל המילים כשחיוך ענק מרוח לו על הפרצוף, היו העדות לכך. יצאתי מעריצה.Didjits - Killboy PowerheadDidjits - Skull Baby

11 שעות על הרגליים מחייבות אותך לעשות בחירות קשות, וכך, סימני הרעב והעייפות הביאו אותי לוותר על PW Long ועל איחוד של Negative Approach עם ג'ון בראנון ואו.פי. מור. לא שמעתי אף אחד נלהב במיוחד מ-PW Long ואילו Negative Approach כנראה ריגשה לא מעט אנשים, אבל יותר בגלל האיחוד מאשר בזכות ההופעה עצמה.

מכאן נהיה תור ה"כבדים". אמנם על הבמה עמדה סאלי טימס, עוד יוצאת מלהקת ה-Mekons ששרה קטעים ליריים במבטא בריטי כבד, אבל הקהל שמולה נדחס כדי להיות כמה שיותר קרוב לדיוויד ייאו והאיחוד של Scratch Acid שעמד לבוא.
למזלה של סאלי, היא בחורה עם ראש טוב ומבינה דבר או שניים בהלכות קהל, אפילו אם הוא רחוק שנות אור מהקהל הטבעי שלה. אחרי שהבהירה שהיא מבינה שהם שם לא בשבילה אלא בשביל לראות את דיוויד ייאו מתפשט, היא ביקשה שנמתין בסבלנות. הזין של ייאו, כך היא הבטיחה, כבר הגיע, הוא מונח מאחריה בקופסה ועוד מעט יבוא דיוויד, יאוורר אותו וינפנף בו למול הקהל, רק תנו לה לגמור את הקטע שלה והיא כבר הולכת. אחר כך עלה שוב ג'ון לאנגפורד הבלתי נלאה כדי להציק לה, וביחד הם נפרדו באיזה ריקוד תמוה, ולקול מצהלות הקהל שהתקשה לכבוש את ההתלהבות ממה שעומד לקרות.Sally Timms and Jon Langford

’Scratch
David Yow עם Scratch Acid

אם קודם עוד אפשר היה להתווכח על זה, מרגע שדיוויד ייאו עלה לבמה לא היה ספק מי הוא מלך ה-cool של האירוע כולו. לא משנה בכלל שהוא מבלה את ימיו כיום כמומחה פוטושופ אפרורי, יש אנשים שזה פשוט מובנה בהם. אז אמנם רוב הקהל היה מעדיף איחוד של Jesus Lizard, הרכב העל השני של ייאו, אבל גם ל-Scratch Acid זוכרים כאן חסד, והם מצידם הפגיזו את הבמה עם מיטב התוצרת, בשיא הכח וההתכוונות. ייאו הוריד את החולצה די בתחילת הסט אבל נשאר בסופו של דבר עם המכנסיים, אם כי הוא המשיך לשחק כל הזמן עם התחתונים שלו ולמשוך אותם כלפי מעלה בצורה די מוזרה, שהוגדרה על ידי מישהו לידי כ-self-induced-wedgie. זה כנראה לטובה. הגיל אמנם לא התאכזר ייתר על המידה לייאו, ועדיין, יכול להיות שיש דברים שעדיף לזכור במקום לנסות לחוות שוב. ייאו אפילו הצליח להישאר על הבמה במשך המופע כולו במקום ליפול אל עבר הקהל כהרגלו מפעם, אבל גם ממרחק הבמה, אי אפשר לקחת ממנו ומכל ההרכב סביבו את האפקטיביות הקטלנית שלהם, ו-Scratch Acid הוכיחו שהם בהחלט לא היו רק ההרכב הראשון של ייאו. Scratch Acid - Crazy Dan
אגב, שלא כמו רוב האיחודים כאן, Scratch Acid קיימו עוד צמד הופעות בשבועיים האחרונים, בעיר הבית שלהם אוסטין, ובסיאטל, וזכו לביקורות נלהבות ביותר.


’Man...
Man… or Asto Man‏?

כש-Man or Astro Man‏? שובצו בין סקראץ' אסיד לביג בלאק, זה ודאי נראה כמו סלוט מעולה. הקהל כבר בשיא האקסטזה, הערב עובר משיא לשיא, כולם כבר הגיעו ואף אחד עוד לא מעיז לעזוב. בפועל מה שקרה זה שהרבה מאוד אנשים בחרו להישאר בבמה השנייה, כדי חלילה לא להחמיץ את האיחוד הקצר של ביג בלאק שעמד להתרחש שם. בצד של Man or Astro Man‏? אמנם לא חסרו אנשים, אבל לבטח פחות בשל הנסיבות. והם מצידם – ליצנים ומעולים. הבמה מלאה בטלוויזיות שמאירות אותה באור תכלכל, המיקרופונים מעוטרים בסלילי כבלים צבעוניים, ומאחור הוצב מסך ענק שעליו מוקרנים תמונות וקטעי וידאו קצרים. ובתוך כל התפאורה הזו, Man or Astro Man‏? במופע סטאנד-אפ מוזיקאלי אינטרגלקטי. כמו שהם מעידים על עצמם, הם בסך הכל באו מהפלנטה שלהם לביקור קריוג'ני קטן לרגל החגיגה. קורי קרא להם והם באו, ועכשיו הם מפגיזים את הקהל בתערובת הסרף-פאנק שלהם שהיא מהטובות בנמצא. אחרי שהעבירו 10 שנים בדרכים הם כמעט ולא מופיעים יותר מאז 2002, כך שההזדמנות הזו לראות אותם לייב הייתה נדירה גם מבחינת התזמון וגם מבחינת האיכות.Man or Astro Man - Inside the Atom

מכל מקום, אם יש רגע פסגה לפסטיבל כולו, הוא עמד לקרות עכשיו. איחוד של Big Black זה משהו שכנראה לעולם לא יקרה יותר, אפילו אם מדובר בקושי ברבע שעה של מוזיקה. ואלביני, האיש שיש לו יותר עקרונות מתאים בגוף, האיש שכל קישור בין המוזיקה שלו לעשיית כסף נראה לו מושחת מהיסוד, אלביני הוא חלק בלתי נפרד מהחגיגה הזו. זה גם השיא שלו.
ארבעה שירים. זה כל מה שהם הקצו לעניין, אבל 7000 איש באו ושרדו את כל היום בעיקר בשביל לחזות בארבעת השירים האלה. המשפט השגור ביותר מסביב היה משהו כמו "אפילו אם כל מה שאני אראה בסוף השבוע הזה הוא שיר אחד של ביג בלאק, זה היה שווה את זה".

’Big
Big Black

התחילו, כמיטב המסורת, עם פיצוץ של זיקוקים על הבמה, כפי שהיה נהוג בכל ההופעות של ביג בלאק, ואז ביצעו ארבעה קטעים שמכסים פחות או יותר את ההיסטוריה הקצרה של ההרכב הזה, החל מהאי פי הראשון שאלביני הקליט לבדו בחדר השינה, ועד לאלבום הפרידה:
CablesBig Black - Cables
Dead BillyBig Black - Dead Billy
Pigeon KillBig Black - Pigeon Kill
Racer XBig Black - Racer X
. האירוניה של ביג בלאק היא שאלביני עשה קריירה שלמה מלהקליט אחרים, וקנה לעצמו שם של האיש שיודע לתפוס את הרגע בצורה מושלמת, כך שהוא יקפוץ החוצה מהרמקולים שלנו בבית כשנקשיב לתקליט. ודווקא כשמקשיבים להקלטות של ביג בלאק, ולעומת זאת כשמקשיבים כמעט לכל הקלטה חיה שלהם מאותה תקופה, אין ספק בכלל שההקלטות לא מתקרבות לעוצמה של ההופעה. כמה כיף היה לגלות שזה נכון גם לגבי ההופעה הקצרה הזו. אפילו מי שלא התרגש מראש מעצם האיחוד התקשה להישאר אדיש לכח האדיר שזרם מהבמה, לסאונד המתכתי הדורסני, וכמובן גם למילות הקישור של אלביני, שדווקא הציניות הדקה שעטפה אותן הבהירה מעל לכל ספק שהמעמד החגיגי מרגש גם אותו. בין לבין הוא הצהיר שטאץ' אנד גו היא הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה בימי חייו.

עכשיו, כשהקהל היה מותש מחד, אבל באקסטזה מאידך, אלביני נשאר על הבמה ואליו הצטרפו בוב ווסטון בבס וטוד טריינר בתופים, להופעה הסוגרת של היום, Shellac. לי לא היה למה להשוות,
’Shellac’/
Shellac
אבל לאחרים בקהל היו הרבה הופעות של שלאק ברזומה, והם כולם טענו בתוקף שזו ההופעה הכי טובה של ההרכב הזה שהם אי פעם ראו. שכולם היו בכושר נדיר, וניגנו כאילו אין להם אלוהים. זה די משעשע לראות את אלביני וווסטון – שני אנשים שבסופו של דבר נראים ומתנהגים בצורה די נורמטיבית, ומאחריהם את טוד טריינר, שהוא חתיכת טיפוס פסיכי למדי. מדי פעם הוא מחליט שלא נוח לו להתחבא מאחורי התופים, ואז הוא בא לעשות איזה ריקוד בקדמת הבמה, או לספר סיפורים מסטוליים לגמרי, או סתם להצחיק את כולם עם החולצה החצי שקופה שלו. לבוב ווסטון יש את השטיק הקבוע שבו הוא מזמין את הקהל לשאול אותו ואת הלהקה שאלות, על כל דבר בעולם. כנראה שזה עובד טוב יותר במועדונים אינטימיים, אבל גם כאן לא רצו לוותר, למרות שהשאלות שהוא הצליח לשמוע לא אפשרו להם להדגים את לשונם המושחזת. המוזיקה שלהם היא ערומה, מזוקקת, נטולת כל קישוטים, מה שהופך את ההאזנה לעניין לא קל, בפרט כשהם מחליטים לחקור לעומק איזה צליל בודד או אוסף של הקשות וללכת איתו דקות ארוכות. את המופע סיימו במין מעגל תופים אליו הועלתה בחורה מקרית מהקהל, וביחד כולם דפקו על המצילות במשך קרוב ל-20 דקות. סוג של קטרזיס שהוא מעיק כמו שהוא מענג, ובסופו השתררה תחושה של הקלה אמיתית. Shellac - My Black Ass

יום ראשון

העננים של יום שבת התפתחו ביום ראשון לכדי ממטרים של ממש. ובהיותי מצוידת בעיקר לקיץ על גבול הסתיו, ויתרתי על שתי ההופעות הראשונות של Arcwelder ושל Quasi. כנראה שלא הפסדתי המון. ההופעות התקיימו בגשם, והמוזיקה, כך טענו אלה ששאלתי, לא התעלתה לשום מקום. בפרט נרשמה אכזבה רבתי מ-Quasi, ההרכב של ג'אנט ווייס, המתופפת של סליטר-קיני לשעבר, וסאם קוּמס, מי שהיה יחד עם אליוט סמית' ב-Heatmeiser.

כש-Monorchid עלו לבמה הגשם נחלש והפך למין טפטוף טורדני, כזה שאפשר לעמוד בו, אם כי עכשיו הבעיה הייתה שכל המגרש רטוב ומלא שלוליות, והמשמעות המיידית היא שהיום לא יושבים. בכלל. הבעיה הנוספת הייתה ששלושה שירים לתוך הסט שלהם, מגבר הבס של Monorchid שבק חיים, וכך למול הקהל המאוכזב שהסכים לבוא לצפות בהם למרות מזג האוויר הלא ידידותי, הם קיללו קצת וחתכו את ההופעה. חבל, דווקא התחילו טוב, עם הרבה אנרגיה בחטיבת הקצב שלהם ועם סולן כריזמטי למדי, אם כי מכל היבט שהוא, Monorchid בין כה היו שייכים הרבה יותר ליום הקודם.Monorchid

’’/
Enon

לרגל המצב הוחלט להתחיל את הסט של Enon חצי שעה מוקדם מהצפוי. Enon הוקמה על ידי ג'ון שמרסל, מי שהיה קודם ב-Braniac, לבטח אחד ההרכבים פורצי הדרך שיצאו מטאץ' אנד גו, שהפסיק את פעילותו טרם עת אחרי שטימי טיילור, הזמר, נהרג בתאונת דרכים. לשמרסל הצטרפו את טוקו יאסודה, הזמרת והקלידנית היפנית ומאט שולץ המתופף, משולש שהחלוקה האתנית-מיגדרית שלו תמיד גררה השוואות עם בלונד רדהד, בפרט עת היותם תחת אותו הלייבל, וכנראה גם משום שליאסודה הייתה ברזומה אפיזודה קצרה בבלונד רדהד. כמו בתקליטים גם כאן עושה רושם שהם נעים בין פרצי גאונות לקטעים משעממים. בפרט אני לא מצליחה להבין את החיבה שלהם לאלקטרוניקה דלוחה, מהסוג שהיינו אמורים לזנוח במאה הקודמת. כשהם עוברים לרוק הם נהיים פי אלף יותר מעניינים, לא בגלל הרוק לכשעצמו – פשוט כי הריכוז של הגיטרה מוציא מהם דברים יותר טובים מאשר האלקטרופופ המשמים שמנפיקים הקלידים. סט לא אחיד וגם אישיות לא אחידה על הבמה, שכן היא עושה רושם חמוד נעים וחם, בעוד שהוא מעורר מעט אנטגוניזם. אצלי לפחות.Enon - Starcastic

ממשיכים בעוד קול מן העבר, Three Mile Pilot, הרכב שנוכחותו כאן היא מפוקפקת, שכן למעשה הוא מעולם לא הוציא אלבום בטאץ' אנד גו, אבל משחדל לפעול, הלכו חבריו והקימו את ה-Black Heart Procession ואת Pinback, שתיהן שייכות למשפחה ושתיהן ינגנו מאוחר יותר. אם להאמין לפול ג'נקינס, Three Mile Pilot אפילו מתכננים מתישהו להוציא חומרים חדשים, בטאץ' אנד גו אפילו, אבל למרות שהם ניגנו כמה שירים חדשים, לא מומלץ לבנות על זה בזמן הקרוב. בכל מקרה, הקהל התחלק בין אלה שחשבו שהיה סט מצוין שאלה שחשבו שזה הדבר הכי משעמם שהם שמעו כל היום. אני הייתי במחנה הראשון, אולי כי אני סאקרית של הקול של ג'נקינס, וכי היה משהו מרענן לשמוע אותו בסביבה מוזיקאלית קצת שונה מזו של הבלאק הארט פרוסשן.Three Mile Pilot - Shang vs. Hanger


’’/
Tara Jane O'Neil

טארה ג'יין אוניל, הבאה בתור, הכירה את קורי ואת טאץ' אנד גו עוד כשהייתה בת 20, עת ניגנה בס ב-Rodan, והיום היא מתפקדת על תקן סינגר-סונגרייטר עם גיטרה חשמלית. היא עלתה לסט קצר, רובו לבד ובשני שירים הצטרף אליה כריס ברוקאו, הזכור מה-New Year של אתמול. בזמן ההופעה כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא עד כמה הבחורה הזו נראית לי מעצבנת. היא הייתה עסוקה במין היגנבות עצמית כזו, משהו שעבורי לגמרי לא זרם טוב מהבמה, הקפידה להסתיר את כל הפנים עם השיער שלה, והמוזיקה, למרות או בגלל הרזון, הייתה אמנם מוצלחת, אבל איכשהו לא התאימה לכל האווירה באותו רגע. מאוחר יותר בבית, התקליט שלה נשמע לי טוב בהרבה.Tara Jane Oneil - Blue Light Room

אחריה עלו Seam, עוד איחוד שהרבה אנשים חיכו לו. סים עשו אינדי-רוק עוד לפני שהמונח הזה הפך לז'אנר, ו-Emo לפני שזה הפך לקללה. המוזיקה שלהם מבוססת על הפערים שבין קטע שקט להתפרצות געשית, על גבול בלדת הרוק, ואת כל זה הם עושים במין אדישות נטולת הרואיות לחלוטין. כולם פרט למתופף הם ממוצא אסייתי, ויש להם קסם צנוע כזה, גיקי. כל כך גיקי למעשה שהם מקדישים את אחד השירים האחרונים לכל משתמשי הלינוקס בקהל. איך אפשר שלא לאהוב אותם אחרי זה… Seam - Berlitz


’Brick
Todd Trainer – Brick Layer Cake

טוד טריינר היה הבא. אתמול המתופף הקרוע של שלאק והיום – סוג של גו'נת'ן ריצ'מן, תחת שם הבמה Brick Layer Cake. במקור חשבתי לדגום לדקה וללכת, אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר במשהו מהפנט. הוא שר, אם אפשר לקרוא לזה ככה, את Stars, שיר שהוא מעין סיפור על הנאות החיים של כוכב רוק מצליח. מינימליסטי לגמרי, נשען כמעט אך ורק על הכריזמה שלו, אבל עם האישיות המתפרצת שלו, למשך רבע שעה הוא פשוט חרך את המיקרופון. השמועה דיברה על זה שקורי ראסק בעצמו יעלה לנגן איתו בתופים, אבל לאכזבת הקהל, קורי נותר נאמן עד הסוף לביישנותו הבימתית, וטוד לעומתו, נהנה מכל שנייה במרכז הזרקורים. למען ההגינות אוסיף ששמעתי אחר כך אנשים שטוענים שזו הייתה נקודת השפל של כל הפסטיבל, אבל אין לי אלא לומר להם שהם טועים ובענק.Brick Layer Cake - Stars

כל כך הרבה איחודים חד פעמיים היו בסוף השבוע הזה, שכשטימי, הכרוז המשועשע, הציג את ה-Black Heart Procession, גם אותו כבר הצחיקה הספירה הזו לפני כל איחוד, כמה שנים עברו מאז הפעם האחרונה שהם ניגנו יחד. ולכן הוא הציג את BHP כהרכב מסן דיאגו שלא ניגנו ביחד כבר… שבועיים שלמים!! ולמרות זאת, ורק בשביל החגיגה הזו, הם הסכימו לשים בצד את האגו שלהם, ולמען השם, לנגן ביחד, בשביל המוזיקה.
אבל ה-Black Heart Procession, אחת הלהקות הכי אפלות וקודרות של כל הפסטיבל, התקשתה להסתדר עם אווירת המסיבה מסביב. החגיגיות של המעמד, האור שבחוץ, על אף שהיה מכוסה בעננים, כל אלה לא תרמו למופע שלהם. כלומר, הם עדיין להקה מצוינת עם שירים מעולים, אבל אם להשוות את ההופעה הזו להופעה שלהם שראיתי לפני חצי שנה ב-ATP, זה לא התקרב לאותן רמות של ריגוש. איכשהו כל החיוכים האלה והתודות, הפכו את המוזיקה להרבה פחות מיוחדת, וגם הקאבר המחוייך ל-You Got Lucky של טום פטי, התקבל בהרמות גבה. בכל זאת… מכל השירים שאפשר לכסות, זו לא בדיוק בחירה מתבקשת לאירוע.The Blak Heart Procession - The Spell The Black Heart Procession - You Got Lucky

הגשם אמנם הפסיק אבל לא סתם קוראים לשיקגו The Windy City והרוח הצוננת שהחלה לנשוב חדרה מבעד לבגדים, גם של הקהל וגם של האמנים על הבמה. אבל את הקור שבחוץ עמדה לווסת הופעה מחממת לב במיוחד.
CocoRosie עמדו לעלות ובטרם ההופעה שמעתי בחטף מישהו שעמד מאחרי מספר לחבר שלו שהוא ראה אותם לפני חודש במילוואקי וזו הייתה ההופעה הטובה ביותר שהוא ראה בחייו. הייתי משוכנעת שהוא מגזים בפראות או שסתם הוא לא ראה מספיק הופעות, כי בכל זאת, הכי טובה?!

’CocoRosie’/
CocoRosie

הם עמדו שם והתארגנו עם כל הכלים כשביניהם הסתובבה בשובבות ילדה בלונדינית שובת לב, שזכתה לחיבוקים ונשיקות מכל הסובבים, וכבר בשלב הזה נוצרה מין אווירת קומונה חיובית כזו על הבמה. מהשנייה הראשונה שהן התחילו לשיר יכולת לראות איך כל הקהל משתתק בתדהמה ונשבה לחלוטין בתוך הקסם שהתרחש שם. CocoRosie - K-Hole
זה די מדהים לחשוב על הקהל הזה, שחלק ניכר ממנו מעדיף בכלל פאנק והארדקור, נכבש דווקא בידי הקומבינציה הבלתי אפשרית בין סיירה קאסאדי, זמרת אופרה בעלת קול סופראנו, לבין אחותה הסלאקרית ביאנקה, ששרה במין מלמול סטייל דבנדרה בנהארט אבל באישה, ומאחוריהן טריפ הופ ג'מייקני שחור. בכלל, סיירה נראית כמו יצור מעולם אחר, מין "אלמנט חמישי" שכזו, לבושה בספק מעיל ספק חלוק ורוד תפוח, מנגנת בנבל ומדי פעם פוצחת בקטעי שירה שמימיים בזמן שהרוח מבדרת את שיער הפחם הארוך שלה, בעוד ביאנקה, בניגוד ארצי מושלם, לבושה בטריינינג מהוה וכובע בייסבול ונראית כאילו היא לא מודעת בכלל לקיומו של קהל מסביב. שעת השקיעה שליוותה את החיזיון הזה, עם קרעי העננים שעטפו את השמיים, יצרו תפאורה מושלמת של ורוד עם אפור, רקע מדויק למוזיקה שלהן שהיא הדבר הכי מטורף, מוזר ומקסים שאפשר לדמיין. את כל ההופעה העברתי עם דמעות בעיניים, עם תחושה שהנה הזדמן לי ביקור בכוכב אחר ואני זוכה לטעום מעט מהתרבות החוצנית היפהפייה שלו.CocoRosie - South 2nd
הם סיימו עם אותה ילדה בלונדינית על הבמה, כשכולם רוקדים ושרים את Japan, ולא יכולת שלא להרגיש שמדובר ברגע נדיר, מרומם, רגע של התעלות הדדית שבו כל הקהל וכל מי שעל הבמה הופכים לאחד.CocoRosie - Japan
אני לא בטוחה שמי שקורא את זה כאן יאמין לי. אחרי הכל, גם אני הכרתי את התקליטים, גם אני מצאתי אותם מעניינים אבל גבוליים בין מוזיקאליות של ממש לקטע מגניב של משחק בצעצועים, אבל בהופעה הכל מתמוסס לנוכח הכח הממגנט שלהן. מדובר בקסם שקשה להסביר בלי לחוות אותו, על אחת כמה וכמה כשהכל מסביב מושלם באופן חד פעמי שכזה, ומחיאות הכפיים שליוו את רדתם מהבמה היו מהסוערות של הפסטיבל כולו.


’Pinback’/
Pinback

עכשיו לך תופיע אחרי חוויה מטלטלת כל כך.
Pinback גם ביום רגיל אינם להקה מיוחדת באופן יוצא דופן, אבל על רקע ההופעה הקודמת, האתגר שלהם היה בלתי אפשרי. הם היו "רגילים" מדי, להוציא את הליצנות של רוב קרואו, הגיטריסט, שעשה כל מאמץ אפשרי לשבות את לב הקהל. למשל לבוא עם חולצה של שלאק, או להגיד, בתום לב אמיתי, שזה לא הגיוני לו הדבר הזה. שהוא בא לכאן בתור המעריץ, כדי לראות את כל הלהקות הכי טובות שהוא רצה לראות כל חייו ואז פתאום אומרים לו או קיי… ועכשיו אתה. "מה אני? אני בכלל המעריץ, אני לא הנגן". הוא גם ניסה את כוחו בחיקוי של בוב ווסטון בזמן שחבריו עסקו בכיוון הכלים, והציע לקהל לשאול אותו שאלות, אבל כשהשאלה שנזרקה לעברו היתה "למה דיויד ייאו לא התפשט?" הוא טען בענווה שהוא לא מספיק קוּל בשביל שדיויד ייאו ידבר איתו, שהוא בכלל עדיין מתקשה להאמין שקורי ראסק מדבר איתו, ובכל מקרה, אם זה עוזר לשואל אז הוא מוכן להתפשט במקום, ואז הסתובב לקהל וחשף ישבן עבה ושעיר. אחר כך הוא גם צעק ונופף לקלקסיקו שבדיוק עשו את הסאונד צ'ק שלהם בבמה ממול, ובין לבין הם ניגנו סט שמוזיקאלית לא הלך לשום מקום והיה בינוני למדי.Pinback


’Calexico’/
Calexico
כשקלקסיקו עלו בתור המופע החותם של האירוע כולו הרגליים כבר התקשו להחזיק אותי בעמידה, וגם הקור כבר החל חודר לעצמות. ובכל זאת, הכרחתי את עצמי לשרוד.
קל היה לראות שמדובר בהרכב משופשף, מנוסה, אולי הכי מקצועי שהיה שם. שישה אנשים שמנגנים במגוון רחב של כלים והכל במיומנות ותיאום מושלמים. גם המוזיקה שלהם מאגדת מספיק אלמנטים לא שגרתיים כדי להחזיק עניין לכל אורך הסט – אם זה קטעי המריאצ'י המענגים, או הגרוב המפעפע והדרמות הקטנות. הקאבר שלהם ל-Minutemen מפיח ב-Jesus and Tequila רוח ועוצמה שלא הייתה במקור, מגלה את הנשמה ש-D. Boone כתב לתוכו. Calexico - Jesus and Tequila
חבל רק שג'ואי ברנס, הסולן, משדר מין התנשאות קלה. או שזה עודף נינוחות, או שהוא סתם יותר מדי מרוצה מעצמו. זו התלונה היחידה שיש לי, כי מוזיקאלית הם בהחלט אחד ההרכבים הכי טובים שיש לטאץ' אנד גו היום להציע.

* * * * * * * * * * * * * * * *


’Corey
קורי ראסק בין חברים (שני מימין)

שלושה ימים ארך הפסטיבל ומסביב לכל היה אחד, קורי ראסק, שלא בא לעבוד – הוא בא לחגוג.
כל הופעה והופעה, מתחילתה ועד סופה, קורי הגיע למרגלות הבמה ונעמד לחזות בכוכבים שלו. להסתכל, לצעוק, למחוא כפיים, לשאוג Yeah, לשיר את המילים, לבקש שירים, ממש כאילו היה מעריץ מן השורה. כאילו היה נער בן 16, וזה בדיוק המפתח להבנת כל המפעל הזה. איך הכל מתחיל ונגמר באהבה אמיתית למוזיקה. זה הדבק של המערכת וזה מה שהופך את קורי ראסק לאחד האנשים הכי אהובים על הפלנטה. 7000 איש באו להביע את אהבתם הכנה לאיש שגורם לזה לקרות, וכשאתה שומע להקה אחרי להקה מסבירה לך עד כמה מדובר באיש מדהים, טוב לב, ישר, הגון, חרוץ, צנוע, ומעל לכל, פשוט איש שעוסק במשהו שהוא ממש ממש אוהב – אתה מבין את המנוע של הלייבל. מנוע עם נשמה. לראות אותו שר את כל המילים לשירים של הדידג'יטס, לראות אותו יושב בגשם רק בשביל לראות מקרוב את Seam, לראות אותו עומד עם החיוך הכי רחב בעולם מול ביג בלאק. בכלל אי אפשר היה לראות אותו בלי חיוך כל סוף השבוע. במכתב הנרגש שהוא כתב באתר הבית של הלייבל הוא סיפר שמדובר בשלושה ימים מהטובים ביותר שהיו לו בחייו וכנראה גם שיהיו לו, ואם אצלי החיוך לא נמחה במשך שבוע אחרי האירוע, אני מוכנה להמר שאצלו הוא עדיין לא ירד.

* * * * * * * * * * * * * * * *

צוות הניקוי, שהורכב רובו ככולו ממארגני האירוע, עובדי הלייבל ומתנדבים, התחיל בעבודתו בשנייה שהצלילים נדמו, היו להם בקושי 6 שעות להחזיר את המגרש והרחובות מסביב למצב מפורק ומצוחצח, ולבקשתם, רבים מהקהל הטריחו את עצמם לאסוף מעט מהאשפה שסביבם בדרך החוצה. רגע מינורי אולי בתמונה הכוללת, אבל גם הוא כמו הרבה אחרים היה סמלי לכל ההתנהלות והאווירה. יש כל מיני פסטיבלים של מוזיקה בעולם, אבל שלושת הימים האלה בשיקגו לא היו ראויים לתואר פסטיבל. זו הייתה חגיגה. מסיבה פרטית ואינטימית ל-7000 אנשים מלוכדים סביב רעיון, סביב יצירה ומחויבות, שבאו לחגוג את ניצחון הדרך והשיטה. רבע מאה זו כבר הוכחה.
יכול להיות שהליינאפ של פסטיבל הפיצ'פורק שנערך בעיר חודש קודם היה עדכני יותר. יכול להיות שהתנאים ב-ATP הם אופטימאליים יותר, אבל שום דבר לא יכול להשתוות לאחווה שהייתה שם, והיא מה שהפך את הכל מעוד רצף להקות שמנגנות למשהו כל כך חזק ובלתי נשכח.

אבל אי אפשר לסיים בלי עוד קצת אלביני. הוא אמנם הודה שהוא היה קרוב לדמעות, ואפילו ממש בדמעות, מספר פעמים במהלך סוף השבוע, אבל אם אתם רוצים להבין מה הופך את אלביני לאיש האהוב והשנוא הזה, האיש עם הפה הגדול שתמיד יגיד בדיוק את מה שהוא חושב, זה מה שהיה לו להגיד בבוקר שאחרי בפורום שלו:

Touch and Go: Home to about a hundred of the best bands ever. And !!!.

* * * * * * * * * * * * * * * *

ספטמבר 18, 2006

Touch and Go ‏– 25 שנים של עשיית תקליטים – חלק א'

כשההיסטוריה מדברת על מוזיקת רוק היא נוהגת לדלג מהסקס פיסטולז היישר לנירוונה, אבל היה משהו שהתחיל בשנות ה-80, והעדות לכך היא כאן מסביבנו

כך פתח סטיב אלביני את הופעת האיחוד הקצרה שלו עם Big Black בליל השבת שעברה, הופעה שנדרש אירוע מונומנטאלי במיוחד כדי שתקרה אחרי שאלביני הבטיח פעם אחר פעם לאורך השנים שביג בלאק התפרקה ב-1987, בלי שום כוונה לחזור.

Touch and Go - 25 Years of Record Makingלמזלם של 7000 האנשים שהתאספו בשיקגו מכל רחבי ארצות הברית והעולם, סוף השבוע האחרון זימן אירוע מסדר הגודל הנדרש. במשך שלושה ימים עמוסי הופעות חגגה חברת התקליטים (להלן: לייבל) Touch and Go‏ 25 שנות פעילות. רבע מאה של עשיית תקליטים עצמאית. וביג בלאק לא היו שם לבד – 32 אמנים והרכבים שמרכיבים את ההיסטוריה של הלייבל, חלקם כאלה שהתפרקו מזמן, התייצבו לחגיגה.

אבל לפני שמגיעים לחגיגה צריך להבין מה הופך את טאץ' אנד גו ואת 25 השנים שלה לכאלה מונומנטאליים, לא רק עבור אלביני.

Touch and Go Fanzine
הפאנזין Touch and Go
ב-1981 קורי ראסק היה נער בן 16 בטולדו, אוהיו, עיירה שכוחת אל במרכז ארצות הברית. בימים שטרם עידן האינטרנט, טרם הולדת הבלוגים, YouTube, פודקאסטים ושאר המצאות של המאה ה-21, מוזיקה עצמאית קיבלה שתי במות מרכזיות בתקשורת: רדיו קולג'ים, שבהיותו מיזם אוניברסיטאי הופעל על ידי חבר'ה צעירים ולא היה כפוף לשיטת הפלייליסטים המסרסת ולתכתיבי הספונסרים, ופאנזינים – מגזינים בתקציב אפסי ותפוצה מוגבלת שנכתבו בדרך כלל על ידי חובבי מוזיקה מושבעים, נטולי השכלה עיתונאית רשמית, אבל חדורי התלהבות ותשוקה לעניין.
קורי, שהיה בעצמו חובב מוזיקה נלהב ובסיסט בלהקת הארדקור בשם Necros, התחבר לשני בחורים מהסביבה שהיו חברים בלהקת Meatmen, ובמקביל הפיקו וכתבו פאנזין פאנק בשם Touch and Go. המסר המרכזי של תנועת הפאנק בתחילת שנות השמונים בארצות הברית היה DIY. מה שלא תעשה לעצמך אף אחד אחר לא יעשה בשבילך. ולכן, כש-Necros הגיעו לשלב שהם רצו להקליט את החומר שלהם, זה היה רק טבעי שהחברים שלהם ב-Touch and Go יפתחו לצורך העניין לייבל, ויקראו לו באותו שם. שנתיים מאוחר יותר חברי Meatmen החלו לאבד עניין בפעילות שמחוץ ללהקה, וכשאחד מהם עבר לוושינגטון DC, קורי לקח על עצמו את המשך ניהול הלייבל.

כך, בקצרה, מתחיל הסיפור של Touch and Go, אולי הלייבל החשוב ביותר באמריקה ברבע המאה האחרונה. לייבל שמהיום שקם ולכל אורך שנותיו מקפיד לא רק על בחירה דקדקנית של האמנים שהוא מארח, אלא גם מתנהל בדרך שבמונחים של עסק כלכלי כמוה כהתאבדות. אלא שבניגוד לכל מה שמלמדים בבתי ספר לעסקים, העסק של קורי ראסק פורח ומשגשג. למעשה, השנה האחרונה הייתה אחת הטובות ביותר בכל ההיסטוריה שלהם.

שלושה עקרונות מייחדים את טאץ' אנד גו מתחילת דרכה ועד היום:

העיקרון הראשון: אין חוזים
"החתמת" אמנים נעשית בלחיצת יד בלבד. בטאץ' אנד גו אין חוזים כתובים, אין עורכי דין, אין סעיפים מיוחדים, ואין אותיות קטנות. כולם מקבלים בדיוק את אותו הסכם בעל פה שאומר: חצי ללהקה וחצי ללייבל מרגע שכוסו ההוצאות. לשם השוואה, בלייבל מרכזי נהוג להשאיר לאומן משהו כמו 10-15% מהרווחים, ושם גם צריך למכור הרבה יותר עותקים לפני שמכסים את ההוצאות המנופחות ומתחילים בכלל לראות איזה רווח.
המודל הזה, אותו טבע ראשון איאן מקקיי כשהקים את הלייבל Dischord שלו, ומזוהה היום עם טאץ' אנד גו, אומץ בתחילת שנות השמונים על ידי רוב הלייבלים העצמאיים שקמו ברחבי ארצות הברית. אלא שהתוצאה לא תמיד הייתה זהה. SST היה לייבל נערץ אבל ניהול ספרים לא היה הצד החזק שלהם. Homestead היו ידועים לשמצה בתור כאלה שתמיד מצאו דרכים מתוחכמות להימנע מתשלום ללהקה, ואחרים היו בעייתיים במידה דומה או יותר. על רקע זה, טאץ' אנד גו הגדירו מחדש את מערכת היחסים בין אמן ללייבל שלו והשתיתו אותה על אתיקה, יושר הדדי, ואהבה לדבר, דברים שקודם לכן כלל לא היו מובנים מאליהם. פשטות היא מילת המפתח. להקות, בפרט כאלה שמגששות את צעדיהן הראשונים בעולם האינדי, לא בנויות להיעזר בעורכי דין. לא ערוכות להיאבק על זכויותיהן. בנסיבות האלה, הנכס הגדול ביותר שטאץ' אנד גו מעניקה להם היא האמינות וההגינות של קורי, והמילה שלו, שהיא כבר שם דבר בעולם המוזיקה. ואלו דברים ששום חוזה בעולם לא יוכל לעגן אותם.
Touch and Go - קורי ראסק
קורי ראסק
זאת ועוד – ללא חוזה מחייב, כל אחד מהצדדים רשאי להפסיק את ההתקשרות בכל שלב שהוא, להקות זכאיות לעבוד בקצב שמתאים לרוח היצירתית שלהן, במקום לנסות להוציא ריליס כל שנה רק כי ככה כתוב בחוזה שלהם, ומובן מאליו שאין כל התערבות בתכנים.
25 שנה אחרי ההיסטוריה מכירה רק מקרה אחד בודד – גם אם כואב ומתוקשר במיוחד – שבו המודל קרס לנוכח המציאות. זה קרה כשחברי ה-Butthole Surfers לקחו את קורי ואת הלייבל שלו לבית המשפט, בדרישה לקבל לידיהם את הזכויות על האלבומים שהקליטו תחת המטריה של טאץ' אנד גו, בטרם עברו ללייבל מרכזי. לתדהמת תעשיית האינדי כולה, המאבק המשפטי הסתיים בניצחונם של הבאטהול סרפרז, וקורי נדרש לשלם להם פיצויים וכן להשמיד את כל המלאי שהיה במחסני הלייבל של התקליטים המדוברים.
ועם זאת, 7 שנים אחרי ההכרעה המשפטית המצערת, המודל שריר, קיים וחזק. לשמחת רבים, המאבק של הבאטהול סרפרס נותר מקרה מבודד שלא יצר לעצמו גרורות סרטניות שבכוחן היה לשתק את התעשייה העצמאית כולה.

העיקרון השני: אין דבר כזה Out of Print
כל אלבום שאי פעם יצא בטאץ' אנד גו זמין לרכישה. המטרה העומדת מאחרי עיקרון זה היא כפולה: למנוע סחיטה של מעריצים שבסך הכל רוצים לשמוע משהו של הלהקה האהובה עליהם, וגם, לשמר ולתחזק את ההיסטוריה של הלייבל. זה אולי נשמע הגיוני, אבל מבט מהיר מסביב מלמד שהרבה אלבומים, חלקם קלאסיקות של ממש, ניתנים כיום להשגה רק במכירות מאמירות באיביי, וזאת משום שהלייבל שלו שייך האלבום החליט שכבר לא משתלם להמשיך לייצר אותו כי הוא בקושי מוכר 20 עותקים בשנה. בטאץ' אנד גו מתרגשים כשאלבום ותיק שלהם מוכר 10 עותקים.
המדיניות הזו אגב, הוכיחה את עצמה גם מסחרית פה ושם, למשל עם Spiderland של Slint, תקליט שבזמן אמת בקושי זכה להתייחסות הקהל, ולו רק מפני שהלהקה הספיקה להתפרק בטרם הוא ייצא לאור. לאורך השנים Spiderland הלך וקנה לעצמו מקום בפנתיאון המוזיקה כאחד התקליטים החשובים ביותר של שנות ה-90. שנה אחר שנה יותר ויותר אנשים מגלים ומתאהבים בו ונכון להיות המכירות שלו עומדות איפשהו בין 50 ל-100 אלף עותקים. כלום במונחים של לייבל מרכזי, ועדיין לא מעט במונחים של אינדי. Songs About Fucking המופתי של ביג בלאק הוא עוד דוגמה.

Touch and Go - המשרדים
משרדי Touch and Go
העיקרון השלישי: כולנו משפחה
לקורי ראסק יש שלושה פרמטרים לקבלת אמנים: קודם כל הוא צריך כמובן לאהוב את המוזיקה שלהם. אחר כך הוא מחפש כאלה שבהופעה הם טובים לפחות כמו בהקלטות, ובדרך כלל עדיף שהמופע שלהם יהיה טוב בהרבה. ולבסוף קורי לוקח תחת חסותו רק אנשים שהוא מרגיש שהוא יכול להיות חבר שלהם. ואז הוא גם מקפיד להיות חבר שלהם. אפילו היום, כשהקטלוג שלהם מונה כבר כמאה להקות, טאץ' אנד גו הוא עדיין אחד הלייבלים הכי משפחתיים שבנמצא. לאורך השנים אמנם נמצאו כאלה שבחרו לעבור ללייבל מרכזי כשניצבה בפניהם ההזדמנות, אבל רבים אחרים מצהירים על נאמנות חסרת גבולות לייבל ולעומד בראשו, למרות הפיתוי הכלכלי. המשפחתיות הזו באה לידי ביטוי גם בקשרים הענפים והמסועפים שבין הלהקות השונות, כשנגנים עוברים מהרכב להרכב, או מקימים להקה חדשה שבאופן מתבקש מצטרפת למשפחה.
ביחס לשנותיה, טאץ' אנד גו מחזיקה בקטלוג מצומצם למדי. לא מאמינים שם בכמות, ואם כבר בוחרים באמן, מנסים לתת לו את כל תשומת הלב האפשרית. לכן לעולם לא תמצאו אותם מוציאים 10 אלבומים חדשים בחודש אחד, ולכל אורך ההיסטוריה שלהם גם לא תמצאו תקליטי אוסף – אלה נחשבים מבחינתם כמסיחי דעת מיותרים. את האנרגיה שלהם הם מעדיפים להשקיע באמנים עצמם ולא בקידום הלייבל. למעשה, החגיגה הזו לציון 25 שנה היא החריג שמעיד על כל השאר וזו גם הפעם הראשונה שקורי עצמו הסכים לצאת לרגע מאחורי הקלעים ולהעניק ראיונות לכל דורש. הלייבל אף פעם לא היה העיקר – האמנים הם. ובהתאם לפרמטר השני שלו בבחירת אמנים – ההחלטה לחגוג את הלייבל עם הופעות של ההרכבים הייתה מתבקשת.

טאץ' אנד גו התחילה את דרכה באוהיו, אבל מהר מאוד עברה לדטרויט, שם, במקביל לפעילות בלייבל, קורי ואשתו ד'אז הפעילו גם מועדון הופעות. בניגוד למקובל, המועדון של קורי נועד לכל הגילאים – החלטה שאיננה עניין של מה בכך בארצות הברית, מקום שבו רוב מכריע של מועדונים והופעות נפתחים רק לקהל שמורשה בשתייה אלכוהולית, כלומר מגיל 21 ומעלה. לקורי, שבעצמו עוד לא היה בן 21 והכיר מקרוב את התסכול שבלהישאר בחוץ דווקא בגיל שאתה צעיר והכי פתוח לחיפוש מוזיקה מסוג שונה, היה חשוב שגם נערים יוכלו לפקוד את ההופעות במועדון שלו. וכאז כן היום – גם חגיגות 25 השנה ללייבל התהדרו באותה מדיניות פתוחה, אלא שהפעם, אולי בשל הנוסטלגיה וקהל היעד שלה, את הפתיחות ניצלו דווקא לא מעט הורים לתינוקות בני יומם שהביאו אותם עימם לחגיגות.

ב-1989 המועדון נסגר וטאץ' אנד גו היגרו שוב, הפעם לשיקגו. ההחלטה הייתה כמעט רנדומאלית, אבל בדיעבד התבררה כמכריעה. בשיקגו היה את התמהיל הנכון של אמנים, תרבות, תשתית וכמות מספיקה של אנשים כדי ליצור קהילה פורה ותומכת, וכיום, אחרי 17 שנות פעילות בעיר, טאץ' אנד גו מזוהה לחלוטין עם שיקגו. במקביל למעבר, הם מזערו את התלות החיצונית שלהם והקימו מערך הדפסה והפצה משלהם. המערך הזה הוא הסיבה לכך שהנגיעה וההשפעה של טאץ' אנד גו על התעשייה חורגת מהאלבומים שהם מוציאים בעצמם. הם משכירים את שירותיהם לשלל לייבלים עצמאיים אחרים, ביניהם כאלה מצטיינים כמו Merge, Drag City, Kill Rock Stars ואחרים. כמו הרבה דברים אחרים בטאץ' אנד גו, גם הפעילות הזו היא תולדה של החזון של קורי ראסק, שהבין בשלב מוקדם למדי שהחוליה החלשה של כל תעשיית האינדי היא הלוגיסטיקה הזו, ומרגע שהשתלט עליה, שמח לתת כתף לכל מי שמסביב.

מכל האנשים ששמם נקשר בלייבל, קשה לדבר על טאץ' אנד גו בלי להזכיר את סטיב אלביני. אלביני אמנם אינו נושא בשום משרה רשמית, אבל מעורבותו ותמיכתו לאורך השנים הייתה ונותרה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בהצלחת הלייבל.
Touch and Go - סטיב אלביני
סטיב אלביני
מהיום שנפגשו קורי ראסק וסטיב אלביני, שניהם הרגישו כאילו מצאו את אחיהם האובד. האהבה שלהם לאותם דברים – שפרט למוזיקה כללה גם עניין מפותח בזיקוקים, אש וברביקיו, תפיסת העולם שלהם, העקרונות המנחים, הדברים שהם העריכו והדברים שהם זלזלו בהם, כל אלו הולידו חברות קרובה, ארוכת שנים ופורייה במיוחד.
אלביני, פרט להיותו גיטריסט בלהקת ביג בלאק, ואחר כך גם ב-Rapeman וב-Shellac, כולן כמובן תחת המטרייה של טאץ' אנד גו, קנה לעצמו שם – ובעיני רבים שם רע – בתור כותב טור מוזיקה ארסי במיוחד בפאנזין Forced Exposure. אלביני חד הלשון ונעדר העכבות הצליח להסתכסך כמעט עם כל מי שבא איתו במגע, להכעיס חברי להקות, בעלי מועדונים, כתבי מוזיקה, ועוד ועוד. בימים ההם, כשאולפן ביתי היה עניין נדיר ומהפכת המחשוב טרם הפכה לחלוטין את עולם ההקלטות, אלביני, שאת האי פי הראשון של ביג בלאק הקליט לגמרי בעצמו בחדר השינה שלו, נחשב למעין מומחה. יותר ויותר אנשים מהסצנה העצמאית ביקשו את עזרתו בהקלטות, ואלביני מצידו השקיע בחזרה את כל הכסף המועט שהיה מקבל בעבור עבודתו בבניית אולפן הקלטות עם הציוד הטוב ביותר שיכל להשיג. בתור מי שהיה ונשאר התומך הקנאי ביותר של תעשיית המוזיקה העצמאית, אלביני החליט כבר בתחילת הדרך לתמוך בה ככל שיוכל. אחת הדרכים לכך הייתה להעמיד את האולפן שלו לכל מי שרצה בכך ללא כל תשלום. התשלום היחידי שהוא היה גובה באותם ימים היה עבור הזמן שלו עצמו, שגם אותו הוא הגביל את למחירי רצפה. המשמעות הייתה שכל להקה שרצתה להקליט את עצמה, יכלה לבוא לאולפן המצויד לעילא של אלביני, ואם המשאבים שלהם היו דלים במיוחד, הם יכלו להביא איתם חבר שיקליט אותם, ולעשות זאת לגמרי בחינם. קשה להפריז בחשיבות קיומו של האולפן הזה לסצנה בשיקגו ובכלל. בעולם שבו להקות עצמאיות היו מתקיימות מ-$5 ליום ולייבלים היו חיים מאדים של מוטיבציה, האפשרות להקליט במחיר שהלהקה והלייבל שלה מסוגלים לעמוד בו הייתה מכרעת. גם בשנים שאחר כך, כשאלביני הפך למומחה מבוקש וראשון במעלה בהקלטות אולפן, וגם אחרי שהקים את Electrical Audio, האולפן המשוכלל שלו בשיקגו, הוא המשיך להיות תומך נלהב של המוזיקה העצמאית, על ידי כך שתמחר את עצמו באופן שונה בהתאם למשאבים של הלהקה שבאה להקליט אצלו. אלביני גובה כיום כ-$650 ליום מרוב האמנים שבאים להקליט אצלו, סכום שבמונחים של טכנאי הקלטות מפורסמים נחשב לבדיחה, פרט לאותם מתי מעט שמגיעים עם תקציב הקלטות שמן מטעם חברת תקליטים מרכזית – לאלה הוא מקפיד "לדפוק" מחיר שמן בהתאם. חוץ מזה הוא גם מקפיד לסיים את העבודה על אלבום – הקלטה ומיקסים – במשך שבוע עד עשרה ימים בלבד.
אלביני הקליט לאורך השנים חלק נכבד מאמני טאץ' אנד גו, והקפיד תמיד לעשות זאת במחיר שאפשר ללייבל לכלכל את עצמו. לפעמים המשמעות הייתה חינם לגמרי, בעוד שהתוצאה הייתה פנומנאלית.

ב-1991, בעוד הלייבל נקלע למרכזו של מאבק גירושים, קורי הקים את Quarterstick, לייבל אח לטאץ' אנד גו, שפרט לכך שהוא אפשר לקורי להמשיך ולהוציא תקליטים מבלי לערב בהם משפטית את טאץ' אנד גו, הוא גם נתן לו את הפתח לגוון את סוג המוזיקה שהוא הוציא. עם להקות כמו Big Black, Die Kreuzen, Scratch Acid, Butthole Surfers ו-Killdozer בקטלוג שלה, טאץ' אנד גו הייתה מזוהה עד לשלב זה כמעט לחלוטין עם מוזיקת רוק בכלל והארדקור בפרט, ואילו קורי הרגיש שיש עוד סוגי מוזיקה שהוא היה שמח לתת להם ביטוי. תחת המטרייה של Quarterstick התאגדו אמנים כמו Calexico, June of 44 ו-Shipping News, כולם בעלי זיקה קצת פחות אגרסיבית. כיום שני הלייבלים רצים זה לצד זה, אבל ההבדלים, כמו שכולם יודעים, לא באמת קיימים. בסופו של דבר זה בדיוק אותם אנשים ואותם תקציבים שעומדים מאחרי שני השמות.

אחרי 25 שנה, טאץ' אנד גו והעומד בראשה נהנים ממוניטין נטול רבב. אולי הביקורת היחידה שאפשר לשמוע כלפיהם היא שבכל 25 שנותיה, להוציא את רוב חברי TV on the Radio (שמאז כבר עברו ל-Interscope), מעולם לא היה שם אמן שחור. אולי מדובר בבבואה של החברה האמריקאית. לבטח מדובר בבבואה של העיר שיקגו, שעליה נאמר שמחצית מתושביה לא מחליפים מילה עם החצי השני, ובוודאי זו תמונה מהימנה למדי של מוזיקת הרוק וההארדקור, שלא משנה עד כמה המסרים שלה היו כחולי צווארון, היא נותרה כמעט לחלוטין נחלת הלבנים. המהפכה המוזיקאלית של נירוונה פסחה לחלוטין על השחורים והותירה אותם לבנות מהפיכה משלהם בנפרד.

אם אתם תוהים למה לחגוג דווקא 25, ההסבר הוא נסיבתי יותר משהוא מספרי. חגיגות העשור הוכתמו במאבק הגירושים. חגיגות ה-20 נפלו תחת צילו המכאיב של ההפסד המשפטי לבאטהול סרפרז, והודחקו סופית כשקורי, עד אז חובב אופנועים מושבע, נפצע באורח אנוש במהלך מרוץ בו הוא השתתף. נדרשה לו מעל שנה של אשפוז ושיקום מפרך על מנת לחזור לתפקד פחות או יותר. ואילו עכשיו, בשנה ה-25 לקיומו של הלייבל הזה, כל התנאים הבשילו והפירות היו מתוקים מתמיד.
מספר ימים אחרי האירוע, קורי הצליח לאזור מספיק מילים כדי לכתוב באתר של הלייבל:

It will forever be three of the very best days of my life. Thank you

דומני שזה לא יהיה מוגזם לומר שרבים מבין 7000 האנשים שהצליחו להיות שם איתו חושבים בדיוק את אותו הדבר.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

עד כאן חלק א'.
חלק ב' יעלה בימים הקרובים ויספר בהרחבה על החגיגות עצמן, שכללו הופעות איחוד בלתי נשכחות של הרכבים כמו Scratch Acid, Didjits וכמובן Big Black, וגם הופעות מרגשות עד דמעות של הרכבים עכשווים כמו Calexico, CocoRosie ו-The New Year.

בינתיים, האזינו לראיון רדיו שהעניק סטיב אלביני למגיש רדיו קנדי מספר ימים לפני סוף השבוע החגיגי.