אהלן, באיחור קל אנחנו מביאים לכם את המיקסטייפ המשובח של Trixie אשר נעשה במסגרת פרוייקט המיקסטייפים 2007 בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet. הנאה מובטחת!

בזמן שבארץ משתוללים מופעי חו"ל קטנים כגדולים, מגנטיק, נציגת האפונים בחוף המערבי לחודשים הקרובים, הלכה לראות את ה-Veils, להקה שבטח לא תגיע לארץ בסבב הקרוב, או אולי אי פעם, אבל עם סולן כריזמטי כמו זה של הארקייד פייר לפחות.

מזה מספר שנים שבלונד רדהד, בזער הענפין שלהם, זכאים להחשב כעוד אחת מאותן אנומליות מקומיות, זו שגורמת לנו לפעמים להתאהב באופן לא פרופורציונאלי בלהקות שבארץ מוצאן לא ממש זוכות לתהודה דומה. דוקא בשנים שבעולם עוד לא ממש ידעו מי הם ומה הם, בארץ היתה קהילה שלמה של אנשים שכששאלו אותם מה הלהקה שהם הכי אוהבים היו עונים בלונד רדהד. כנראה שהמוזיקה שלהם הצליחה לנגן בדיוק על התפר שחיפשנו ואולי זו הסיבה שבדיוק כמוני, ובניגוד לקו המסתמן במדיה העולמית, גם שאר המבקרים המקומיים שהלכו איתם דרך ארוכה לא מוכנים לקבל את תהליך הריכוך המתמשך. [לקטע המלא....]

גיטאר-זילה, כך מכנה ברוק בחיבה את פרי השילוב הלא צפוי בינו לבין מאר, ובאמת מדובר באלבום שכל כולו חגיגה של גיטרות, אבל בואו נשים את זה בפרופורציות – זה לא שמאר לקח אותם למקום חדש. מודסט מאוס הרי היו להקת גיטרות גם קודם. אם צריך לאפיין את הכיוון המשמעותי ביותר אליו האלבום הזה מושך ביחס לקודמיו זה דווקא לפופ. הלאה האקספרימנטאליות שהתאימה למעמדם הקודם – האלבום החדש משופע יותר מאי פעם בשירים שעם שיווק נכון יוכלו בקלות לכבוש שוב את צמרות המצעדים כמו שעשה קודמו. [לקטע המלא....]

לפני שמקשיבים למוזיקה של LCD Soundsystem שווה להקשיב לאיש שעומד מאחוריה, ג'יימס מרפי, אחת הדמויות היותר מעניינות בעולם המוזיקה של ימינו. אם פעם אפשר היה לפטור אותו בהגדרה "האיש עם אוסף התקליטים הטוב ביותר", ולגזור מזה שהמוזיקה שלו היא מחווה לכל מה שהוא אוהב ואהב, במעטפת הפקתית נוצצת, היום כבר ברור שיש לו עוד הרבה מה להציע. ג'יימס מרפי שם לעצמו מטרה לשבור מוסכמות, להפריך סטריאוטיפים, ומעל לכל, לא לדרוך במקום. בעידן שבו הלהקות המצליחות ביותר – הן בעיני הקהל והן בעיני המדיה – הן אלה שעוסקות בריבייבל כזה או אחר, צריך להסיר בפניו את הכובע על עצם הכוונה, עוד לפני שבוחנים את התוצאה המרתקת. [לקטע המלא....]

אחת לכמה שנים עולם שלם של חובבי מוזיקה, מעצבי דעת קהל ומובילים תרבותיים עוצרים את נשמתם לקראת צאתו של אלבום. לא מדובר בהייפ התורן, כי אם באלבומים מהסוג הנדיר, כאלה שמקיר לקיר, מיבשת ליבשת, הולכות ומצטברות העדויות שמדובר באירוע עוצר נשימה, כזה שעומד להגדיר את התקופה שלו. היזכרו למשל בגל השמועות שליווה את יציאתם של אלבומים כמו The Joshua Tree של U2 , או OK Computer של Radiohead. כי זה סדר הגודל שעומד בפנינו. לא פחות. בעולם המוזיקה של ימינו כבר אין סודות. אלבומים דולפים טרם זמנם כבדרך של שיגרה, ובמהלך קרוב לחודשיים בהם Neon Bible, אלבומם השני של ההרכב הקנדי Arcade Fire, מסתובב בחוץ, הוא תפס תאוצה כשל הוריקן אימתני מעל שמי האוקיינוס. דומה שעד שינחת השבוע על חופי חנויות המוזיקה, הממשיות והוירטואליות כאחד, כבר לא יימצאו כאלה שלא יודעים שהם חייבים אותו לעצמם. אז איך הגיעו ארקייד פייר למעמד הזה? [המשך....]

יש משהו קצת מעציב בלכתוב על להקה שפועלת כבר 10 שנים, שהוציאה כבר למעלה מעשרה אלבומים, כולם ראויים ולרוב אף הרבה מעבר לכך, ובכל זאת אתה נדרש, באופן סיזיפי כמעט, להסביר את הבסיס, לתאר את הייחוס. אין בכך כדי להעיד על בורותו המשוערת של הקורא הממוצע, כי אם על אלמוניותה היחסית והמסתורין שנותר טבוע ב-Of Montreal. כל כך הרבה פעילות, שפע בלתי נדלה כמעט של יצירתיות שבאה לידי ביטוי בכל אחד מהאלבומים, קווים ברורים של התפתחות ובכל זאת, דבר מכל זה לא הצליח להביא אותם לחזית. אפילו לא לחזית הייצוגית של האינדי. למרות שהכישרון של קווין בארנס, הרוח החיה מאחרי ההרכב, לא ניתן להכחשה, ולמרות שהוא אחד הלהטוטנים הגדולים ביותר שפועלים כיום, בעל יכולת למזג מגוון אינסופי של סגנונות לתוך מבנים בלתי צפויים ובו בעת קליטים, הצלחה מהסוג הזה היא כנראה כבר לא בקלפים שלו. [לקטע המלא....]

לפעמים, בלי להתכוון, כתבה אחת - למעשה, כותרת אחת - יכולה למצות כל כך הרבה ממה שרע בשוק המוזיקה הישראלי. כך נכתב השבוע ב-Ynet בכותרת המשנה של כתבה שעוסקת בפרוייקט חדש של להקת כנסיית השכל: "הלהקה מקליטה את כל השירים מחדש, מה שהופך את הפרויקט לדבר הכי מעניין שעשו כאן לאחרונה" כן כן, קראתם נכון. לדידו של אור ברנע הדבר הכי מעניין - לא סתם מעניין, ה-כ-י מעניין - שנעשה במוזיקה הישראלית לאחרונה הוא הקלטה מחדש של להיטי עבר של להקה עם היסטוריה של הצלחה בינונית ותווית איכות משומשת קלות. [המשך...]

חלק ב' ואחרון של חגיגות 25 השנה ל-Touch and Go. יש כל מיני פסטיבלים של מוזיקה בעולם, אבל שלושת הימים האלה בשיקגו לא היו ראויים לתואר פסטיבל. זו הייתה חגיגה. מסיבה פרטית ואינטימית ל-7000 אנשים מלוכדים סביב רעיון, סביב יצירה ומחויבות, שבאו לחגוג את ניצחון הדרך והשיטה. רבע מאה זו כבר הוכחה. יכול להיות שהליינאפ של פסטיבל הפיצ'פורק שנערך בעיר חודש קודם היה עדכני יותר. יכול להיות שהתנאים ב-ATP הם אופטימאליים יותר, אבל שום דבר לא יכול להשתוות לאחווה שהייתה שם, והיא מה שהפך את הכל מעוד רצף להקות שמנגנות למשהו כל כך חזק ובלתי נשכח. כל הפרטים על שלושה ימים של חגיגה מוזיקאלית חד פעמית.

Touch and Go, אולי הלייבל החשוב ביותר באמריקה ברבע המאה האחרונה, חגג בסוף השבוע שעבר 25 שנים של עשיית תקליטים. במשך שלושה ימים בשיקגו חגגו אנשי הלייבל, יחד עם אלפי מעריצים שהגיעו מכל העולם, הופעות של מיטב ההרכבים והאמנים שהיו ועודם חתומים בלייבל הייחודי הזה, חלקם התאחדו באופן חד פעמי ומיוחד לרגל הארוע המונומנטאלי. נציגת אפונים בחלל היתה בן ברי המזל שהיו שם, והיא שמחה להמשיך לחגוג בסידרת פוסטים שמוקדשים ללייבל ולחגיגות שלו. חלק א' סוקר את ההיסטוריה של הלייבל ולמה הוא נחשב לעמוד תווך של כל תעשיית האינדי האמריקאית. חלק ב', שיתפרסם בקרוב, יספר על החגיגות עצמן, וחוץ מזה נפרסם בקרוב גם פודקאסט או שניים שיוקדשו למיטב התוצרת של הלייבל לאורך שנות קיומו.