** כמה שג'ייסון קולט, הנציג האחרון מחבורת Broken Social Scene, מזכיר את ווילקו
** איזה יופי של מוזיקה עושה Okay בבדידות המזהרת שהיא נחלתו עקב המחלה הקשה שמרתקת אותו לביתו
** ואיך קארן או שידרגה את עצמה למעמד ה-קול הנשי של הרוק. בין אם זה מניירות או כישרון, כמעט בא לי להגיד שהיא התשובה המכוסחת לביונסה.
** ואיך, כשחושבים על זה, מה שהכי השפיע על איך שהליארז נשמעים היום זה שהם לקחו את דייב סיטק שיעבוד איתם על האלבום הקודם, שבדיעבד גם הם יודעים לספר שהוא היה בעצם השאריות בדרך לאלבום הזה, ואולי בגלל זה אפשר לשמוע אצלהם תובנות שקודם היו שמורות רק ל-TV on the Radio
** ואם כבר, אז איזה יופי מה ש-TVoR עושים עכשיו – מגיעה להם התמיכה של לייבל גדול
זאת ועוד ב-Chick Peas מספר 5, המאגד לתוכו בעיקר שירים אפלים, רדופים ועגמומיים, ומתאים יותר לליל ירח מלא מלבוקר אביבי שטוף שמש.
55 דקות, 23 שניות. עכבר ימני + save target as כאן: [Chick Peas #5]
פסטיבל Siren Music בניו יורק, קיץ 2004, אירח כמה מהלהקות האהובות עלי בעולם, כמה שעוד לא ידעתי כמה שאני אוהבת, וכמה שבסופו של דבר אהבתי פחות, בינהן TV on the Radio, שהייתי צריכה לראות בהופעה כדי להבין עד כמה הם מחשמלים, Blonde Redhead, להקה שתמיד אהבנו לאהוב פה בארץ, ולמרות האכזבה היחסית (שלי) מהאלבום האחרון, בהופעה הם לא מפספסים, וגם את Death Cab for Cutie, בתור הדליינרז של הפסטיבל, דקות לפני הפריצה שהם עשו בשנה שעקבה.
זה מה שכתבתי עליו בזמן אמת (בפורום האלטרנטיבי של Ynet), מלווה בתמונות וקטעי הופעה:
Siren Music Festival הוא פסטיבל האינדי של הווילג' וויס שמתקיים זו השנה הרביעית במתחם השעשועים של קוני איילנד, מרחק כחמישים דקות בסאבוויי ממנהטן. שתי במות, בגודל די דומה, האחת הוגדרה מרכזית והשניה פחות, למרות שהליינאפ היה פחות מובהק ממה שאפשר היה לצפות ביחס להגדרה. נניח זה שמישן אוף בורמה שובצו לבמה השניה, שזה לא רק מחדל זה גם סתם מעליב, אבל מצד שני זה רק איפשר לקהל לסבול קצת פחות בהופעה שלהם. כי לפסטיבל השנה, כך מסרו המארגנים, הגיעה כמות שיא של 150,000 אנשים.
רגע, בואו נתעכב על המספר הזה: 0-5-1 א-ל-ף. לפסטיבל מוזיקת אינדי. זה מספר עצום וחלומי, זה מספר שלא מתיישב עם כל מה שמספרים לנו מסביב על פסטיבלים קורסים, אז מה בכל זאת קורה כאן ? יש כמה הסברים אפyשריים, כמו להגיד שזה ליינאפ יותר אטרקטיבי (לא נראה לי, אבל אולי), או להגיד שבניו יורק יש יותר קהל לעניין (סביר להניח, ובכל זאת גם בניו יורק קרסו יוזמות). בסופו של דבר, במיוחד כשמדובר באינדי, ובשמונה שעות בחום ולחות קשים מנשוא, ובצפיפות איומה, דומני שההסבר היחידי שתופס זה שזה חינם. לא כי האמריקאים קמצנים ולא כי ה-20-30 דולר שרצו לקחת מהם על לולהפלוזה זה הרבה – פשוט כי בחינם אתה יכול להחליט סתם לבוא לבדוק מה קורה, אם יש עניין, אם יש איזה להקה שעושה לך את זה ולא היכרת קודם – בסופו של דבר, רוב הליינאפ היה לגמרי בלתי מוכר למי שאינו שוחה על בסיס יומי בביצת האינדי.
זה גם היה סוג השיחות ששמעתי מסביב בסאבוויי ובארוע עצמו, אנשים שמכירים אולי הרכב אחד או שניים מכל הליינאפ (בדרך כלל את דת' קאב פור קיוטי, בגלל שהגיל הממוצע של הקהל היה מתחת לקו העשרים והם כולם צפו השנה באדיקות ב-O.C., סידרת הטלוויזיה שהגיבור שלה חולה על דת' קאב), ומוכנים לבלות יום בשמש עם מוזיקה, בירה, אוכל מטוגן עמוקות, תורים אינסופיים כדי להגיע אליו, ובחורות בלבוש מינימאלי מסביב.
אם אתם חושבים לעצמכם עכשיו איזה כיף לה, מניאקית זו, אז… טוב… אתם צודקים, אבל שלא תחשבו שהתמונה כזו ורודה. בכל זאת מדובר בפסטיבל חינם ובהמון המון אנשים שנדחסו מול שתי במות שהבעיה המרכזית שלהן היתה שהן ממוקמות בין אתרים שלא ניתנים להזזה. בא לומר שלקהל לא היתה דרך להתפשט לצדדים – רק לאחור, מה שאמר שאם במקרה היית בקרבת הבמה והרגשת שאוטוטו נגמר לך האוויר, היציאה דרשה נחישות ברמות של סיירת מטכ"ל לפחות, ובשביל לחזור לעמדה האסטרטגית שוויתרת עליה קודם היית צריכה לפתח כישורים של מפלסת קרחונים או משהו כזה (חוץ מזה האתר שלא ניתן להזזה מצד שמאל של הבמה המרכזית היה במקרה רכבת הרים פעילה, מה שאומר שאת כל ההופעות שם ליוו קול שיקשוק גלגלים וצרחות הנאה של שוכני הקרונות).
ובגלל זה ויתרתי על המון הופעות שיכלו להיות שוות אבל כוחי לא עמד לי עבורן, ונדחפתי קרוב קרוב לבמה להופעות שלא הייתי מוכנה להחמיץ, ואספתי רשמים יד ראשונה בעיקר על אילו האחרונות, ככה שאני אתמקד בהן, (לפי סדר חשיבות עולה מבחינתי ולא לפי סדר ההופעה שלהם).
אז מצד אחד – הם מלכי האינדי העכשוויים. גם אם בבסיס העניינים בן גיבארד לא מאמין בלייבלים גדולים, מבחינת החשיפה והפופולאריות הם אוטוטו משלימים את המעבר לצד השני (כמו שמודסט מאוס בדיוק עושים) – היו בקהל לא מעט אנשים שלא הכירו אף להקה אחרת בליינאפ ובאו במיוחד בשביל מונית המוות, והם גם ההדליינרז של כל הפסטיבל, אחרונים בבמה הראשית. היה להם את המזל להופיע בזמן השקיעה, ככה שלחום וללחות הזוועתיים כבר התלוותה פה ושם בריזה נעימה, אבל מצד שני, זה היה סוף היום והקהל כבר היה מרוט עצבים ולהיות שם בקירבת הבמה היה ממש סכנת נפשות. בגלל זה אחרי חצי הופעה בערך החלטתי שאני חייבת אוויר, פילסתי את דרכי אחורה אחורה וראיתי את ההמשך מרחוק, אבל אם להיות לגמרי כנה – זה לא רק בגלל האוויר הנמוג, זה גם בגלל שהם לא הצליחו להלהיב מי יודע מה. הכאריזמה של גיבארד על הבמה היא מודחקת למדי, הוא נראה אפעס קצת מרופד, התנועות שלו מגושמות, הקול שלו חסר נוכחות, הוא לא בדיוק כוכב הרוק שהוא היה כנראה רוצה להיות, וגם המוזיקה שלהם והבחירות הספציפיות של מה לבצע לא הותירו רושם מוצלח. הם עשו כמעט רק שירים מ-Transatlaticism, הרבה קטעים מהורהרים מדי, ולי זה נראה כאילו הם לא לגמרי נהנים שם על הבמה. או שאולי זו רק אני שלא.
המון אנשים בקהל מתרגשים נורא מהלהקה הזו. זה נעים לראות איך הם בנו לעצמם קהל נאמן שיודע לשיר איתם את השירים וצועק לקאזו מדי פעם We Love You. בפרט נראה שהם אוהבים אותה בגלל שהיא איכשהו כל הזמן על סף סטריפטיז.
Blonde Redhead – Melody of Certain Three
בזמן ההכנות היא הסתובבה על הבמה עם שימלת מיני אלסטית צמודה בצהוב מנומר, אבל לרגל ההופעה היא החליפה לשמלת מיני קטנטנה אחרת, עם גב חשוף עד למותניים. הבעיה היא שפיסת הבד הזו לא מוצאת על מה להאחז בגופה השדוף של מאקינו והיא מצידה נותרת שקועה במוזיקה גם כשהשימלה כבר בחצי הדרך למטה, וכתוצאה מהשילוב הזה הקהל התחיל לעסוק בבורסת הימורים של איזה חלקים עוד נזכה לראות. בסוף זה נגמר בשלום פחות או יותר (מרוב הזוויות לפחות), וחוץ מזה, מוזיקאלית הם נשמעים נהדר (מינוס כמה בעיות טכניות מציקות). אפילו כשהם בוחרים לעשות שירים פחות פופולאריים או פחות סוערים – זה עובד. הם עושים סט קצר במיוחד (כי הם התעכבו המון בהכנת הבמה), שחציו מהתקליט החדש וחציו דברים ותיקים יותר. קאזו היא הרבה יותר אנרגטית ממה שציפיתי, ודוקא היא זו שיש לה את כל השטיקים של השיער והתנועות המוגזמות עם גיטרת הבס שלה. חוץ מזה היא וסימון מתגפפים מדי פעם בדרך שרומזת להיותם זוג ולא סתם חברים באותה להקה, אבל לא היה לי כוח לחפש סימוכין להשערה הזו – אם מישהו יודע את האמת אני אשמח לרכל בציבור.
זו מין הסתם יותר אשמתי מאשמתם. איכשהו דימיינתי אותם כלהקה לבנה עם חבר או שניים שחורים, אבל בהופעה זה פתאום ניצב לך מול העיניים, זה ש-TVoR היא 4:1 לשחורים. ואז ניסיתי לחשוב אם אני בכלל מכירה עוד להקות רוק שחורות – לא הצלחתי לדלות מזכרוני אפילו אחת משמעותית. יש המון מוזיקאים שחורים כמובן, מוכשרים בצורה פנומלית לעיתים, אבל הרוק ברובו המכריע נותר ורדרד. ואז אתה מסתכל על TVoR עושים רוק שיש לו טאץ' שחור, כמעט נשמה, כמעט גוספל, במיוחד כשאדבימפה נראה קצת כמו מטיף לפעמים, ויש בזה משהו לא שיגרתי, משהו שמגרה את האוזן, מסקרן. את הקרדיט שהם איבדו אצלי אחרי התקליט הם הרוויחו מחדש בהופעה, הם מרשימים ואמיתיים, הביצוע שלהם ל-Young Liars היה הדבר הכי טוב בכל היום הזה, וההופעה שלהם בכלל היתה פנינה שרק בשבילה היה שווה כל הקשיים מסביב.
כל השאר
וחוץ מאלו, הנה עוד כמה דיעות ואנקדוטות טלגרפיות בעניין אלו שחוויתי חלקית או מרחוק או בכלל לא —
ההפסד של היום מבחינתי היו ה-Firey Furances שהגעתי כשהם כבר ירדו מהבמה, ודוקא מאוד רציתי לפגוש כי הם היו חריגים בנוף ה-כל-רוק ששלט בליינאפ ללא עוררין.
Electirc Six
בדיוק כמו שחשדתי: בלי הקליפ המשעשע, אפילו Danger, High Voltage לא מספיק, ולשאר השירים בכלל לא היתה לי סבלנות
The Fever
עוד נציגות ברוקלינאית בשלבי הצמיחה, שהצליחו לשכנע אותי שהם שווים בדיקה יותר מעמיקה.
Constantines
לא בדיוק האקט הטוטאלי שהבטיחו לי. יש להם אנרגיות וכוונות טובות אבל בסופו של דבר כמו שחשבתי על התקליט ככה גם המופע – די משעמם.
Trail of Dead
ההדליינרז של הבמה השניה לא הצליחו למשוך יותר מדי קהל מול ד'ת קאב על הבמה המקבילה, וגם הצליל הסמיך שלהם לא צלח את הדרך מהבמה לקהל – הם נשמעו קצת כמו הד של עצמם (אבל אולי זה גם בגלל המרחק שעמדתי בו).
Mission of Burma
אני סתם כותבת עליהם בהקשר הנוכחי – לא ראיתי את ההופעה שלהם הפעם כי זכיתי לפקוד אותם רק לפני שבועיים בעיר אחרת, אז העדפתי את המקבילים בזמן, אבל מה שכן מעניין לספר זה ששמעתי בדרך חבורת בני-עשרה חמודים להפליא, ידעני מוזיקה שכאלה, מדברים על מישן אוף בורמה ואומרים ש-בו'ינה, אתה קולט שהם כבר בני חמישים… ומייד מוסיפים איך שהתקליט החדש שלהם kicks ass, מה שנכון כמובן, וההופעה שלהם היא בכלל Kick Ass אחד גדול, ככה שמי שלא ראה בטוח הפסיד (מה שכן – שוב ראיתי את קלינט קונלי מטרים ספורים לידי, הפעם כשהוא נראה נהנה למדי מההופעה של TVoR).
Har Mar Superstar
אני לא מבינה איך התופעה הנחותה הזו מצליחה להשתחל לכל פסטיבלי האינדי. מבחינתי פעם אחת לפני חצי שנה היתה די והותר.
ואלו שלא ראיתי ואין לי שום דבר להגיד עליהם (aka namedropping אבל זה בשביל שתדעו מי עוד הופיע שם ותוכלו להגיד לי איזה טיפשה הייתי שבחרתי להחמיץ דוקא אותם): Vue , The Thermals, The Ponys, Your Enemies Friends
אה, ובגלל שזו שנת בחירות, והעניין הזה מתקרב, ובגלל שכל האמנים בעולם – לא רק בארץ – הם שמאלנים מניאקים, אז כמעט כל הופעה כללה לפחות קריאה אחת, בדרגות חומרה משתנות, בעניין כמה בוש הוא דפוק, כמה זה חשוב לוודא שהוא לא ייבחר שוב, כמה זה דחוף שכולם ילכו להצביע. משהו בין תעיפו את הדביל לבין צריך להרוג אותו. עד כדי כך. בארץ כבר בטח היו שמים אותם בכלא על הסתה או משהו כזה, אבל באמריקה אתה יכול להקים דוכן שבו זורקים כדורי צבע על הפרצוף של הנשיא והתיקון הראשון יעמוד לצידך כל הדרך.
ההופעה של Arcade Fire על במת הסנטרל פארק בניו יורק במסגרת פסטיבל CMJ של 2005, היתה מהמשובחות שזכיתי לחוות, שלא לדבר על ההתרגשות לראות את דיויד בואי עולה לבמה בהפתעה.
זה מה שכתבתי על ההופעה בזמן אמת (בפורום האלטרנטיבי של Ynet):
ואז כשחשבתי שיותר טוב מזה זה כבר לא יכול להיות… דיויד בואי עלה לבמה ועשה אתם את שני השירים הסוגרים של ההדרן.
ארקייד פייר זה הרבה יותר מתקליט בכורה מצויין. ההופעה אתמול בניו יורק, לא רק שנערכה בבמת הקיץ של הסנטרל פארק, הצהרת כוונות בפני עצמה, ולא רק שהיתה סולד אאוט שבועות מראש, זו היתה הופעת ניצחון של להקה שגדולה על האינדי בכמה מידות. הם 9 אנשים על הבמה, עם עשרות כלי נגינה, כל אחד שם הוא מולטי-אינסטרומנטליסט שמנגן רגע על גיטרה, רגע בתוף, רגע על קלידים, צ'לו, כינור, תוף מרים, אקוסטי, חשמלי, מה שרק תירצו, יש להם אנרגיות בלתי נדלות, ושמחת חיים מתפרצת, הם עושים רושם כאילו הם כל הזמן בטראנס מתמשך, וההופעה שלהם סוחפת בצורה שקשה להאמין על מוזיקה עם כזה עומק ומורכבות, שרק משתבחים במופע החי. אמרתי דברים דומים על הפוליפוניק ספרי, אבל הארקייד פייר עושים את זה בלי הקריצה של הספרי, ובלי לפזול לרוחניות בגרוש. זה מתפרץ אצלם מהבטן.
לא איכפת לי שכבר עכשיו הם שותפים לליינאפים של כל מיני ארועי גאלה מעוצבים (ככה בעצם נולד העניין עם בואי), וגם לא איכפת לי שהם שודרגו ללייט נייט של 11 וחצי (לטרמן) על פני זה של 12 וחצי (קונאן). מבחינתי שכל המיינסטרים יישמע כמוהם ואני בשימחה אמיר את העדפותי.
הם ירדו לרגע מהבמה, אחרי שגמרו כמעט את כל הרפרטואר, ואז עלו להדרן ו-ווין באטלר אמר השיר הבא הוא של דיויד בואי, ובדיוק כשהתחלנו לחשוב שזה דווקא די מתאים להם, שיש משהו בצניעות הגרנדיוזית שלהם שילך טוב עם כמה תקופות של בואי, במקום שבאטלר יתחיל לשיר עלה לבמה בואי בעצמו ושר איתם. קודם שיר שלו (Queen Bitch), ובסוף שיר שלהם (Wake Up), עם סיום היפנוטי בשיתוף כל הקהל.
בושם נוצץ –> אור בוהק –> טייפ עקשן –> מנפנף ברוח –> איזה איש נפלא –> השתמש בזהירות –> סירה גדולה –> לך תסתפר –> ספר דם על חצי צדף –> סופה מספר 2 –> פצצת ניקוטין –> עמוק בזבל –> מאהב תמידי –> הדרך החוצה –> מרכז היקום –> מחט בשחת
אפונים בחלל חוגגים את האביב עם פודקאסט חדש ושמח במיוחד.
לפירסומים