יש רגע אחד בשיר הפותח של Bitter Tea, האלבום האחרון של ה-Fiery Furnaces, שורה אחת שמגיחה לפתע ונדבקת לי ללב יותר מכל שיר שלם ששמעתי לאחרונה.
בדרך כלל עם שירים שאני אוהבת זה משהו כוללני, עובר דרך כל החלקים והחזרות של השיר, אבל כאן זה בסך הכל כמה שניות שבאות והולכות בתוך בליל של 4 ורבע דקות שאני שומעת שוב ושוב רק בשביל שהן יגיעו כבר. זה הופך את כל המעברים המוזרים, את כל הפראזות האלקטרוניות, את כל הצלילים הצורמנים, לשווים. זה הופך אותו לשיר הכי מושמע אצלי בשבוע האחרון. אני יושבת ושומעת ומחכה במתח שאלינור תשיר כבר את השורה הזו. עם הקול העמוק והחם שלה, עם האינטימיות הזו שמגיחה משום מקום ומשנה לחלוטין את כל המבנה והתחושה של הקטע השלם שברובו מרגיש דוקא מרוחק וגרנדיוזי.
25 שניות בין 1:55 ל-2:20 (ועוד פעמיים שהשורה הזו מהדהדת במקומות אחרים), מביאות למיצוי את כל מה שהכי טוב ב-Fiery Furnaces, להקה שאף פעם אתה לא יודע למה לצפות מהקטעים שלה, שאף פעם לא נותנת לך להתרגל, להתרווח בנוחות, לדעת לאן הולך השיר.

My Dog Was Lost
(But Now He's Found)

Blueberry Boat, האלבום השני שלהם בקריירה, היה אלבום השנה שלי לשנת 2004 בדיוק מהסיבות האלה, וכל זה עוד כלום לעומת האנרגיות המדהימות שיש להרכב הזה בהופעה. במיוחד עכשיו אחרי שסליטר קיני התפרקו, אלינור פרידברגר היא האישה הכי כאריזמטית שאני מצליחה לחשוב עליה במוזיקה העכשווית. הנוכחות שלה על הבמה ממגנטת, פשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. היא מזכירה גם בקול וגם במראה את פאטי סמית' אבל היא גירסה מעודנת יותר, הרבה יותר נשית, אבל עם לא פחות עוצמה ובערה פנימית.

הנה תראו (סליחה על איכות הסאונד המחפירה). גם זה צולם ב-ATP האחרון: הכלב שלי הלך לאיבוד אבל עכשיו הוא חזר.

ומאחר שכמו עם כל השירים של ה-Fiery Furnaces, גם את In My Little Thatched Hut יהיה כנראה בלתי אפשרי לשבץ באחד מהפודקאסטים של אפונים בחלל, מגיע לו מיני שידור אישי רק בשבילו: [Fiery Furances – In My Little Thatched Hut]

כנראה שזה מה שהכי מעניין אותי לכתוב עליו: מבקרי מוזיקה עם הילה מיתולוגית – מי מטעם הקהל ומי מטעם עצמו – שבמאמץ רב ובעבודה קשה הולכים ומאבדים את הרלוונטיות של עצמם.

רבות כבר דוסקסה השתתפותו של גל אוחובסקי כשופט בעונה הנוכחית של כוכב נולד. בתור מי שצופה באדיקות ובהנאה רבה בתכנית עוד מהעונה הראשונה, בתור מי שחושבת שהעונה הנוכחית היא בינתיים המענגת מכולן (לא כולל נינט), יש לי בעיקר דברים טובים להגיד על הנוכחות האוחובסקית בפאנל.
אבל באגף הביקורות פרי עטו, אין כמו מראה עיניים כדי להדגים את חוסר הרלוונטיות של המדור שלו (שכרגע מתאכסן בטיים-אאוט, אבל כרגיל, זה עניין זמני בלבד):

אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל, עם כל כך הרבה שטויות בטקסט כל כך קצר, אז אני אתמקד באיזכור האגבי והמטופש כל כך למייספייס. בנאיביות שלי אני מצפה ממי שמסקר את המוזיקה בעולם להבין קצת יותר בדינמיקות של מייספייס לפני שהוא משחיל את זה פנימה. דומה שאוחובסקי מפספס את העובדה שיודע כל מי שפתח לעצמו פעם יוזר ברשת החברתית הזו: "חברים" במייספייס זה לא יותר מסך הזמן שהשקעת – אתה או מישהו מטעמך, ועל פי רוב, זה מדד גרוע למדי לפופולאריות.
אני מתעקשת על נקודה שהיא אולי מינורית בסך הכל של הדברים, אבל היא בעייתית בעיני בדיוק כמו שהאיזכור של מרקורי רב והפליימינג ליפס (תמיד תמיד ביחד, אגב, למרות שהקשר בין הרפרנסים האלה לבין עצמם נהיה קלוש מתקליט לתקליט) גם הוא בעייתי – שניהם מעידים על ניתוק, סטגנציה, שטחיות, אלמנטים שמלווים את המדור של אוחובסקי כבר לא מעט זמן ועדיין לא מונעים ממנו לקבל את העבודה הבאה.

נכון שמישהי כמוני שעוקבת די באדיקות אחרי המוזיקה העצמאית שנעשית בעולם לא חייבת מדור כזה, אבל איכשהו, פעם היתה מעניינת אותי הדיעה שלו בעניין האלבומים שהוא סיקר, ועכשיו אני מגלה שמשבוע לשבוע הסיבה היחידה להתבונן במדור של אוחובסקי היא כדי לדעת מה מייבאים לארץ.
בכוכב נולד לעומת זאת….. שם אני ממש מוצאת את עצמי מריעה לו ולדעתו, גם כשהיא אינה מנומקת או רהוטה.

* * * * * * *

[ אבל אז… כאילו כדי להרגיז, הוא מפרסם גם טקסט מפורט (ונרקיסיסטי למדי, לא נכחיש) בעניין דניאל ג'ונסטון ואני נאלצת לסלוח לו, רק כי כל האמצעים כשרים להביא עוד אנשים להקשיב לטירוף הג'ונסטוני שאותי מצליח להביא לסף דמעות בנאיביות הערומה שלו ]

כמה סיבות שבעטיין התעכבה המהדורה החדשה של Chick Peas

1. המערכת ביקרה בשלל יבשות תבל, ורוב הזמן נאלצה להתנזר מליקוט מוזיקה חדשה
2. החתומה מצאה את עצמה משקיעה יותר מדי זמן באלבומים שהתגלו כמיותרים, על מנת שאתם תוכלו לחסוך זאת לעצמכם
3. השירים החדשים שתפסו את אוזן העורכת היו ברובם קצרים, כך שנדרש מספר גדול מהממוצע על מנת לחצות את קו 50 הדקות המינימאליות שאפונים בחלל משתדלים לספק בכל הוצאה

כמה סיבות שבעטיין כדאי לשמוע את המהדורה החדשה של Chick Peas

1. זוהי אחת המהדורות העדכניות ביותר שעשינו – 14 (מתוך 17) קטעים יצאו או ייצאו בשנה הנוכחית
2. האלבום החדש של M. Ward לא אמור לצאת עד אוגוסט, וכל דקה שאתם לא שומעים אותו היא ביזבוז
3. אלבום האוסף החדש של דניאל ג'ונסטון חודר שיריונות
4. האלבום של ה-Envelopes ממיס
5. הקול של ליסה ג'רמנו
6. יותר מאי פעם יש כאן קישורים ואסוציאציות סמויות יותר וסמויות פחות שמרכיבות את הרצף ועושות בו היגיון. מותר לנחש

הסיבה הכי חשובה לשמוע את המהדורה החדשה של Chick Peas

1. השיר הסוגר הוא השמעת בכורה אינטרגלקטית בלעדית ומיוחדת לשיר החדש* מבית Pits המעולים.
   כל מי שחושב שאני לא אובייקטיבית מוזמן להקשיב ולחוות את דעתו באופן עצמאי.

51 דקות, 4 שניות. עכבר ימני + save target as כאן: [Chick Peas #8]

* הקטע של Pits מוגש פרה-מאסטרינג. מתישהו באלבום הרשמי הוא יישמע אפילו יותר טוב.

הטורים החדשים של דנה קסלר בוואלה זה כמו תאונה שמתעקשת לקרות.
כאילו מישהו שיחרר את פתיל הכתיבה הקצר שלה, ועכשיו היא מקפידה לעשות מעצמה צחוק במסווה של קוליות בסיגנון עדות הוואלה. אם ברמת העברית ("אמנים הפועלים במדיומים אחרים" ??), אם ברמת ההומור העצמי ("אני לא יודעת לספור מעל עשר"), אם בעושר השפה ("גם אם הוא לא מלהיב ת'תחת"), אם ברמת ההגהה ("העניינים הולכים ומעיטים לקראת סוף האלבום"), אבל הכי הכי – ברמת התוכן, התובנות, הניתוח, הבעת דיעה.

מה שמתסכל עוד יותר זה שלא יעזור כמה קקה-פיפי יהיו שם וכמה דאחקות בשקל וחצי – כשהנושא שלך הוא סוניק יות' או בילט טו ספיל ולא כוכב-נולד, הרייטינג, לפחות על פי מדד הטוקבקים העילגים שעורכי האתרים מקפידים לאשר בהמוניהם כדי להוכיח שיש להם קהל גדול עם טעם רע, הרייטינג נשאר בקרשים.
אם וואלה רואים את אותה מציאות שאני רואה, קשה לי להבין למה הם עושים את הניסוי הזה. הלא אלה שמתעניינים בסוניק יות' מצפים ממי שכותב עליהם לקצת יותר עומק, ואלה שלא – הם פשוט לא שם. לא משנה כמה "מאגניבות" נארזת לתוך הכתבה – הם מראש לא קוראים, וגם אם יקראו – על מה יגיבו? על שטחיותה הניכרת של כותבת? על ההתמקדות בכל מה שלא רלוונטי? על טור ביקורת ללא ביקורת? על ההומור הדלוח?
פעם היו אומרים על זה "ניו ז'ורנאליזם" וחושבים שזה נורא מקסים איך שהכותב מביא את עצמו לתוך הטקסט, אבל היום – היום איך מנוס מלכנות את זה כתיבה בלוגרית, ולא מהטובות שבהן (וכן, לא נעלמת מעיני האירוניה שבלכתוב את זה בבלוג)

* * * * * * * * * *
אגב, אפרופו הטור הקודם —
פעם אחת ולתמיד: ג'יי מאסקיס. לא מאסיס, לא משיס, לא מייסי'ס – מאסקיס.

מעין הערת פתיחה תמציתית:
פתאום גיליתי שהצטברו לי בראש יותר מדי אייטמים שבא לנסח בכתב, ומכל האינטרנט כולו, פה הכי נוח לי.
ואם כבר, אז מה יותר טוב לפתוח בו מאשר סוניק יות'.

* * * * * * * * * *
שלשום הושק רשמית האלבום ה-20 של סוניק יות', לקול מצהלות הביקורת בכל האתרים והעיתונים הנחשבים.

בפיצ'פורק אמנם לא יוצאים מגידרם (לפחות לא בציון, דוקא הביקורת עצמה הרבה יותר נלהבת מהציון הסופי), אבל פיסקה אחת שם נגעה לי בעצב נוסטלגי:

[…] As a kid I used Sonic Youth lyrics and liner notes as reading lists– they led me to Gerhard Richter, Mike Kelley, Richard Kern, Raymond Carver, d.a. levy, and more. They've always been important for bringing downtown NYC's overlapping traditions of art/music/literature to punk kids. Go back to those early records to check out who did the art work for them and read the thank you's. Pre-internet, this was the way to get an underground education.

זה מה שתמיד היה כל כך כובש בסוניק יות', שהם הקיפו את עצמם בתרבות מכל הסוגים, לא רק במוזיקה. שהם שאבו מכל מה שעמד לרשותם. אני לגמרי מאמינה שזה מה שמזין את מעיין היצירה שלהם אחרי שמקור החיים של כל כך הרבה להקות יבש ממזמן. אפילו כשאתה לא יכול לטעות בצליל הספציפי שלהם, אפילו כשאתה כבר יודע לזהות מראש איך תישמע האנחה הבאה של קים והריף הבא של לי, בין לבין אתה שומע את החיפוש, את זה שהם לא כבולים בקונספציות, לא משועבדים לתדמית של עצמם. סוניק יות' מוציאים תקליט של שירי פופ בני 3 דקות? זה ודאי לא מה שציפו מהם באלבום ה-20 (!!) שלהם, וזה בפני עצמו, עוד לפני שמקשיבים לצליל אחד, מזכיר לי למה אני כל כך אוהבת אותם.

חוץ מזה, דומני שיש לא מעט אנשים מעל גיל מסויים (נניח, 30) שכמוני מזדהים עם התאור הזה של קריאה שוקקת של כל שם בתודות, של ניסיון לנחש מי זה מי כשמופיעים רק רמזים או שמות פרטיים, חיטוט בכל קרדיט למי שהביא את המים וסחב את המצילות – פעם זו היתה הדרך ללמוד מה חשוב, מה נחשב, למי להקשיב ואחרי מי לעקוב. וסוניק יות', הם היו ונשארו מאגר בלתי נדלה. אפשר היה לחוות את זה דרך הדיוידי שהם הוציאו לפני שנתיים שמסכם את הקליפים בתקופה הראשונה של הקריירה שלהם (per-sellout, כמו שהם מכנים אותה בחיוך).

יהיה מעניין לראות איך תשפיע הנגישות האינסופית של ימינו על שורדי האנדרגראונד של עוד עשרים שנה. כבר היום מעניין לראות איך כל המושג אנדרגראונד לובש צורה חדשה כי אחרי הכל, מה זה בדיוק אנדרגראונד כשאנשים מכל העולם חשופים לכל ניואנס שלו בזמן אמת?