לפני הכל, מספר הערות פתיחה:
חלק א', שדן בהיסטוריה של טאץ' אנד גו, נכתב מזווית אובייקטיבית פחות או יותר. בחלק ב' אני ארשה לעצמי לקחת את הכל למקום הרבה יותר אישי. אחרי הכל, חוויית ההשתתפות בפסטיבל הייתה עבורי לגמרי אישית.
בכל פעם שאתם רואים את הסימן הזה:
הצבת הסמן עליו תספר לאן הוא מוביל, ולחיצה עליו תוביל אתכם לקליפ המצולם מההופעה.
כמו כן, אתם מוזמנים להקשיב לצמד הפודקאסטים שכוללים טעימות אישיות מ-25 שנות הפעילות של הלייבל, הראשון שמציג את הצד הרועש והשני שמציג את הצד השקט.
* * * * * * * * * * * * * * * *
זה היה אחד מהעובדים ב-Touch and Go שלפני כשתשעה חודשים הפנה את תשומת ליבו של קורי ראסק לעובדה שאוטוטו מגיע תאריך "עגול" בחיי הלייבל שלהם.
בטאץ' אנד גו יש היום כ-25 עובדים, רבים מהם הולכים עם הלייבל כבר הרבה מאוד שנים, וכולם חולקים את התחושה שהלייבל הזה, התוצרת שלו – זו התרומה שלהם לאנושות. זו המורשת של כולם, וכמובן, של קורי בראשותם. אחרי רבע מאה, מותר להם לחגוג את ההישגים.
נאמנים לעקרונות המנחים אותם, מרגע שעלה הרעיון לקיים סופשבוע של הופעות, היה ברור שזו האופציה המנצחת. האמנים שלהם הרי ידועים בתור פרפורמרים קטלניים אחד אחד, וחשוב מכך, זו הזדמנות לכנס את כל המשפחה באותו זמן ובאותו מקום. סוג של "ליל סדר" חגיגי במשפחת טאץ' אנד גו המורחבת.
7000 איש הגיעו
אלא שתשעה חודשים זה זמן צפוף למדי על מנת להתארגן על פסטיבל מסדר גודל שכזה. למזלם של קורי וחבורתו, יש להם הרבה חברים טובים בשיקגו, כך שבעודם מתלבטים איך וכיצד, בא מישהו והציע שידברו עם ה-Hideout. היידאאוט הוא מועדון קטן במערב שיקגו, אזור תעשייתי מחוספס מהסוג שלא מומלץ להסתובב בו לבד בלילה. המועדון הזה מקיים בשגרה הופעות קטנות וזולות, בעיקר של הרכבים מקומיים קבועים, בדרך כלל כאלה שאינם מוכרים במיוחד מחוץ לגבולות העיר. מזה עשר שנים, בסוף כל קיץ, מפנים שם את מגרש הגרוטאות הסמוך ועורכים Block Party לחברים, יום שלם של הופעות שמופעל על ידי מתנדבים וכל הכנסותיו מוקדשות לצדקה. כאן בדיוק טמון היתרון שלהם: מאחר שהם עושים את זה כבר כמה שנים ברציפות, יש להם את כל האישורים והרישיונות הדרושים מטעם העירייה ושלל כוחות השיטור בעיר, וגם המקום, האווירה, האידיאולוגיה, האנשים – הכל מתאים בדיוק לרוח של הלייבל: צנוע, מינימליסטי, פונקציונאלי, לא מיופייף, ועוד עם מודעות חברתית מפותחת.
כך התאחדו יובל 10 השנים למסיבת הבלוק של ההיידאאוט ו-25 שנה לטאץ' אנד גו והפכו למסיבה אחת. נאמנים לרוח ההיידאאוט, גם הפעם הופעל כל האירוע על ידי עשרות רבות של מתנדבים, וכל ההכנסות הלכו למספר ארגוני צדקה מקומיים, למשל בניית מגרש משחקים באחד מבתי הספר הנחשלים בעיר. ההבדלים הם שהפעם היה מדובר בשלושה ימים במקום אחד, וגם שבשנים הקודמות הגיעו כ-2000 איש בממוצע, ואילו הפעם כל 7000 הכרטיסים נמכרו מראש.
וכן, היה גם איזשהו הבדל קטן ומהותי בליינאפ המתהווה.
מרגע שהרעיון המסיבה החל לקרום עור וגידים, רוחות האיחוד רחשו. להפתעת כולם, סטיב אלביני, שהמסיבה הזו היא במידה רבה גם המסיבה שלו, הציע לאחד את ביג בלאק המיתולוגית שלו באופן חד-פעמי.
מכאן כבר השתחררה הנצרה, והיריות לא אחרו לבוא.
אם אלביני, האיש שהתבטא בתיעוב ניכר כנגד איחודים כגון זה של הפיקסיז ואפילו כנגד זה של סלינט – שתי להקות ששמן קשור אליו במידה רבה, אם הוא רואה את האירוע הזה כמשהו שמצדיק איחוד, ועוד של ביג בלאק, אז הרשות נתונה.
הרשימה הלכה והתארכה עד שביום הכרזת הליינאפ היא כללה שמות שאף אחד לא האמין שיוכל עוד לראות בימי חייו. הרכבי הארדקור ופוסט-הארדקור אגדיים כמו Scratch Acid, Negative Approach, Killdozer ואפילו Girls against Boys, להקות פאנק כמו ה-Didjits, Pegboy, ו-Monorchid, ואפילו Seam, מאגפי האינדי-רוק. למעשה, כמו שהגדיר את זה מישהו בקהל, הליינאפ הזה הרגיש כמו פסטיבל החלומות שיכולת לחזות בו רק לו הייתה לך מכונת זמן.
אל אלה הצטרפו מספר הרכבים שמעולם לא טרחו להתפרק, אבל הפעילות שלהם דלילה עד לא קיימת בשנים האחרונות, כמו Arcwelder ו-Three Mile Pilot, וכמובן, מיטב האמנים העכשוויים של הלייבל.
הכרזה של Kathleen Judge
לרוב ההופעות הוקצו כ-40-50 דקות, אבל בין לבין שובצו גם כמה סטים קצרים בני 10-15 דקות, של אמנים שלא יכלו או שלא היה מקום לתת להם להופיע עם סט מלא, ועדיין קשה היה לחגוג בלעדיהם.
החגיגות תוכננו להימשך יומיים וחצי, וחלוקת ההרכבים לימים השונים הציבה אותם כך שיום שישי, שהיה קצר יותר, היה מעורב עם נטייה קלה לדאנס-פאנק, ואילו שבת וראשון היו מובהקים יותר, כששבת הכיל את מירב האגרסיות, וגם את מירב האיחודים, בעוד שיום ראשון הציג את הצד הרך יותר והעדכני יותר של הרפרטואר. בהתאמה, ואולי גם בשל הנסיבות ומזג האוויר, יום שבת היה היום העמוס ביותר מבחינת נוכחות הקהל, וגם חלוקת הגילאים הייתה כזו שבשבת הרגשת איך זקני השבט באים לחוות מחדש את המוזיקה שהרעידה אותם בצעירותם. זה לא הקהל הטבעי של פסטיבלי רוק – הצופה הממוצע כאן היה בתחילת שנות השלושים שלו, ורבים אפילו הגיעו מצוידים בתינוקות.
בשני קצוות המגרש הוצבו שתי במות זהות בגודלן שמטרתם הייתה לייעל את תהליך החלפת הלהקות על מנת שיספיקו לעמוד בלוח הזמנים הצפוף, כשההופעות התקיימו בהן לסירוגין, בהפרש של לא יותר מ-5 דקות מסוף הופעה אחת ועד לתחילת זו שאחריה. התוצאה, בפרט לקראת הופעות בעלות פרופיל גבוה, היא שיכולת לראות חלק ניכר של האנשים עוזבים את הבמה בה מתקיימת ההופעה הנוכחית ועוברים לבמה השנייה כדי לתפוס מקום אסטרטגי לקראת ההופעה הבאה. מצד שני, אם ניחנת במעט שרירים וחוצפה, יכולת להגיע כמעט עד השורה הראשונה בכל הופעה והופעה, אפילו אם לא הקדמת לבוא. איכשהו, הקהל האמריקאי שונה מאחיו הישראלי כך שאתה לא כל הזמן מרגיש כאילו אתה נלחם על חייך בקדמת הבמה, למרות שפה ושם יכולת להיתקל בקבוצות שתויות אגרסיביות וקולניות.
הכרזה של Jay Ryan
חוץ מהבמות היו גם כמה דוכנים מינימליסטיים למדי מסביב, בהם מכרו בירות ואוכל רחוב מפוקפק, הציעו מנויים לעיתונות המקומית, נציגות של הרדיו האלטרנטיבי מהסביבה, נציגים של ארגוני הצדקה שייהנו מהכנסות הפסטיבל, והכי חשוב, דוכן עמוס לעייפה של Reckless חנות התקליטים המצטיינת של שיקגו (עם שני סניפים בעיר), שמכרו את כל הכותרים של טאץ' אנד גו במחירים שווים לכל נפש, וגם מעט – אבל באמת מעט – Merchandize. איכשהו בכל ההפקה, לא חשבו שם מראש אולי להדפיס איזה חולצה ולמכור באירוע, והקהל הרעב למזכרות נאלץ להסתפק בשאריות שהצליחו לגרד מהמחסנים.
לא נורא, העיקר שמכרו שם מזכרת אחת שווה במיוחד – שניים מאמני הפוסטרים הבולטים של שיקגו ובכלל, ג'יי ריאן וקת'לין ג'אדג', הכינו כרזות מרהיבות ביופיין לרגל המאורע, ומכרו בדוכן הדפסים איכותיים, חתומים וממוספרים, שלהם. ומאחר שהם מכרו אותם שם בעצמם, הרווחתי גם את ההזדמנות ללחוץ בהתרגשות את ידו של ריאן ולספר לו עד כמה אני אוהבת את היצירות המקסימות שלו – הרבה יותר מסתם כרזות.
יום שישי
מאחד שמבחינתי כל הפסטיבל הזה היה החלטה של הרגע האחרון, נאלצתי להפסיד את חמשת ההופעות של יום שישי, אבל הספקתי לשמוע תגובות ממגוון אנשים שהיו שם. הדעות בעניין Shipping News נעו בין מבריקים למשעממים, אולי כי הם היו הראשונים ולכן עוד לא הגיעו מספיק אנשים ועוד לא התהוותה האווירה הנכונה, Supersystem עם הדאנס-פאנק הלא החלטי שלהם השאירו את רוב הקהל אדישים למדי, האיחוד של Girls against Boys עבר בשלום אבל דומה שמשהו מהעוצמה שלהם דעך, Ted Leo and the Pharmacists קיבלו קרדיט כהרכב הופעות מהמלהיבים שבנמצא, אם כי חבל שמעט מדי אנשים הכירו את המוזיקה שלהם, והדבר האחד שכולם הסכימו לגביו זה שניק אופר, הסולן של !!! (Chk Chk Chk), הצליח לעצבן את כולם ביהירות שלו ובהופעת במה גנדרנית. זה לא עצר חלק מהאנשים לרקוד לאורך כל ההופעה הטווסית, אבל חלק ניכר פיתחו סלידה מובהקת ללהקה, מה שאולי לא מפתיע במיוחד. דאנס הוא עדיין אלמנט חריג בקטלוג של טאץ' אנד גו, ולזה תוסיפו משחקי כוכבנות ושחצנות ולפניכם מתכון מובטח לגרום לקהל אינדי לשנוא אתכם. לא כולם – יש כאלה שזה הצחיק אותם, אבל כנראה שהרוב.
יום שבת
The New Year
להיות ראשונים זו בהחלט משימה לא קלה, והיא הוטלה על ה-New Year, הרכב ה-Slowcore של באבא ומאט קדיין, האחים שקודם היו ב-Bedhead, יחד עם כריס ברוקאו, יוצא Come ו-Codeine, ומייק דונופריו. מזג האוויר כבר התחיל להאפיר והקהל היה דליל למדי בשלב הזה, כמה מאות בודדות של אנשים שהתקבצו מול הבמה, וה-New Year ניגנו את המוזיקה העדינה שלהם, והיו כל כך נגישים ואנושיים, שהם השרו על כולם סוג של אחווה שרק תלך ותעצים בהמשך היום. דרך נעימה במיוחד לפתוח יום הופעות מתיש.
מכאן (כמעט) הכל נהיה חזק יותר, מהיר יותר, קטלני יותר.
Uzeda האיטלקים הציתו את הבמה. הסולנית שלהם נשמעת (וגם קצת נראית) כמו קים דיל גדולת מימדים, עם להקת הארדקור מאחריה, וכל פעם כשאתה חושב שאולי זה יהיה נחמד אם היא תפסיק לרגע לצרוח והם ינגנו משהו יותר מובנה, הם מתיישרים לתוך ריף גיטרה או קטע תופים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם. היכולת להיכנס ולצאת ממבנים, היכולת להרוס ולבנות, אתה אף פעם לא יודע לאן זה הולך, אבל זה תמיד מביא את השיר והקהל לסוג של קתרזיס.
Pegboy היו הבאים בתור. פאנק מהיר ואפקטיבי שהזכיר לרבים מהקהל, כמו גם לחברי הלהקה עצמה, את נעוריהם. היה מאוד בולט עד כמה ג'ון הגארטי, מי שהיה גם ב-Naked Raygun, נהנה להיות שם, חי מחדש את התהילה האבודה שלו במרכז הבמה. הוא הספיק להתבדח בעניין אור היום שכבר לא מחמיא לגזרתו העבה לעומת תאורת במה סגלגלה, להעיד על עצמם כאחת הלהקות העצלניות ביותר בתולדות הלייבל, וגם לספר איך "בכל הקריירה המוזיקאלית שלי מעולם לא למדתי לכוון גיטרה, כי, פאק איט, אני הרי הסולן", ועל זה הוא נענה בקריאה מצד הקהל שגרמה לפרץ צחוק אדיר: "קריירה??".
משמאל לימין: Andy Cohen, Tim Midgett, Matt Kadane
אחד הרגעים הכי מרגשים של כל הפסטיבל התרחש כשטים מידג'ט ואנדי כהן, שני שליש מלהקת Silkworm, עלו לבמה עם הגיטרות שלהם. אליהם הצטרף בקלידים מאט קדיין, וביחד הם ביצעו שיר אחד ארוך, קרוב ל-10 דקות, שמילותיו מוקדשות לחבר שמת. השיר, כך הבנתי מאוחר יותר, אמנם נכתב כמה שנים קודם בעקבות מותו של חבר אחר, אבל בנסיבות הפסטיבל, היה ברור למי הם שרים אותו הפעם. מייקל דאלקוויסט, המתופף של Silkworm, נהרג לפני כשנה בתאונת דרכים טראגית שבה בחורה שניסתה להתאבד הרגה בסופו של דבר שלושה אנשים חפים מפשע, בעוד היא עצמה נותרה בחיים. אפשר היה לחוש את רוחו של דאלקוויסט מרחפת שם מעל הבמה, בעוד אנשים מסביב הקשיבו בדממה לכל מילה ומילה בשיר. בקושי צלחו טים ואנדי את כל השיר וירדו בלי לומר מילה. מאחורי מערכת התופים שבירכתי הבמה אפשר היה לראות את אנדי פורץ בבכי ואת חבריו באים לחבק אותו, עד שנוצר שם חיבוק קבוצתי של כולם יחד עם קורי ראסק. גם הקהל לא נשאר אדיש.
מאוחר יותר למדתי שבימים אלה מצולם סרט תיעודי על סיפורה של Silkworm, שרגע השיא שלו צפוי להיות תיעוד ההופעה הקצרה והמרגשת הזו, עם כל החברים שלהם מסביב.
ההמשך חזר לקו האגרסיבי של היום. The Ex ההולנדיים הותיקים נתנו סט סביר, אם כי לא יוצא דופן. קשה לשים על זה את היד, אבל משהו בגישה שלהם מרגיש שונה, אירופאי אולי, קצת מתנשא. כאילו הם לא באמת חלק מהסצנה האמריקאית הזו. המתופפת שלהם, Kat, נראית ומתנהגת קצת כמו איזה אמא מהפרברים, כלומר במין טרחנות כזו שלא ממש מסתדרת על המוזיקה האגרסיבית.
Killdozer היו הבאים עם כל חברי ההרכב המקוריים. ולמרות שברור לי שמדובר באחד ההרכבים היותר מדוברים ומעניינים של סוף השבוע, איכשהו כמו בתקליטים גם על הבמה מצאתי שהנהמות של הסולן לא עוברות אותי מספיק טוב, כך שבחרתי ללכת להסתובב בדוכנים השונים ולהקשיב מרחוק, מבלי לגבש דעה.
סט קצרצר של ג'ון לאנגפורד, יוצא ה-Mekons עם אותה קאט מה-Ex שעצבנה כבר בסיבוב הראשון, היה מיותר למדי, אבל הקהל נהר בהמוניו לבמה שלהם על מנת להתמקם לקראת ה-Didjits שהיו הבאים בתור.
Rick Sims עם ה-Didjits
והם מצידם לא אכזבו. ה-Didjits היו אחת ההפתעות המשמחות של סוף השבוע. 14 שנה הם לא ניגנו יחד ובחיים לא הייתם מזהים את זה. הם נשמעים כאילו הרגע חזרו מסיבוב הופעות, משוייפים ומהודקים לעילא. ריק סימס הוא הרוקסטאר האולטימטיבי, גם במובן הכי קלישאי ופארודי וגם במובן הכי אמיתי של המילה. עם ז'קט שחור ומשקפי שמש ועם כל האטיטיוד המתבקש, כאילו, אני פה המלך ואתם נתיניי, הוא היה הזוי, משעשע ולגמרי כובש. שלא כמו קודמיו, סימס לא חי את הרגעים הגדולים שלו מחדש – הוא פשוט עדיין כזה. כוכב אמיתי, וכל הקהל המשולהב שקפץ מעלה ומטה לכל אורך ההופעה, כמו גם קורי שעמד בצד וצרח את כל המילים כשחיוך ענק מרוח לו על הפרצוף, היו העדות לכך. יצאתי מעריצה.
11 שעות על הרגליים מחייבות אותך לעשות בחירות קשות, וכך, סימני הרעב והעייפות הביאו אותי לוותר על PW Long ועל איחוד של Negative Approach עם ג'ון בראנון ואו.פי. מור. לא שמעתי אף אחד נלהב במיוחד מ-PW Long ואילו Negative Approach כנראה ריגשה לא מעט אנשים, אבל יותר בגלל האיחוד מאשר בזכות ההופעה עצמה.
מכאן נהיה תור ה"כבדים". אמנם על הבמה עמדה סאלי טימס, עוד יוצאת מלהקת ה-Mekons ששרה קטעים ליריים במבטא בריטי כבד, אבל הקהל שמולה נדחס כדי להיות כמה שיותר קרוב לדיוויד ייאו והאיחוד של Scratch Acid שעמד לבוא.
למזלה של סאלי, היא בחורה עם ראש טוב ומבינה דבר או שניים בהלכות קהל, אפילו אם הוא רחוק שנות אור מהקהל הטבעי שלה. אחרי שהבהירה שהיא מבינה שהם שם לא בשבילה אלא בשביל לראות את דיוויד ייאו מתפשט, היא ביקשה שנמתין בסבלנות. הזין של ייאו, כך היא הבטיחה, כבר הגיע, הוא מונח מאחריה בקופסה ועוד מעט יבוא דיוויד, יאוורר אותו וינפנף בו למול הקהל, רק תנו לה לגמור את הקטע שלה והיא כבר הולכת. אחר כך עלה שוב ג'ון לאנגפורד הבלתי נלאה כדי להציק לה, וביחד הם נפרדו באיזה ריקוד תמוה, ולקול מצהלות הקהל שהתקשה לכבוש את ההתלהבות ממה שעומד לקרות.
David Yow עם Scratch Acid
אם קודם עוד אפשר היה להתווכח על זה, מרגע שדיוויד ייאו עלה לבמה לא היה ספק מי הוא מלך ה-cool של האירוע כולו. לא משנה בכלל שהוא מבלה את ימיו כיום כמומחה פוטושופ אפרורי, יש אנשים שזה פשוט מובנה בהם. אז אמנם רוב הקהל היה מעדיף איחוד של Jesus Lizard, הרכב העל השני של ייאו, אבל גם ל-Scratch Acid זוכרים כאן חסד, והם מצידם הפגיזו את הבמה עם מיטב התוצרת, בשיא הכח וההתכוונות. ייאו הוריד את החולצה די בתחילת הסט אבל נשאר בסופו של דבר עם המכנסיים, אם כי הוא המשיך לשחק כל הזמן עם התחתונים שלו ולמשוך אותם כלפי מעלה בצורה די מוזרה, שהוגדרה על ידי מישהו לידי כ-self-induced-wedgie. זה כנראה לטובה. הגיל אמנם לא התאכזר ייתר על המידה לייאו, ועדיין, יכול להיות שיש דברים שעדיף לזכור במקום לנסות לחוות שוב. ייאו אפילו הצליח להישאר על הבמה במשך המופע כולו במקום ליפול אל עבר הקהל כהרגלו מפעם, אבל גם ממרחק הבמה, אי אפשר לקחת ממנו ומכל ההרכב סביבו את האפקטיביות הקטלנית שלהם, ו-Scratch Acid הוכיחו שהם בהחלט לא היו רק ההרכב הראשון של ייאו.
אגב, שלא כמו רוב האיחודים כאן, Scratch Acid קיימו עוד צמד הופעות בשבועיים האחרונים, בעיר הבית שלהם אוסטין, ובסיאטל, וזכו לביקורות נלהבות ביותר.
Man… or Asto Man?
כש-Man or Astro Man? שובצו בין סקראץ' אסיד לביג בלאק, זה ודאי נראה כמו סלוט מעולה. הקהל כבר בשיא האקסטזה, הערב עובר משיא לשיא, כולם כבר הגיעו ואף אחד עוד לא מעיז לעזוב. בפועל מה שקרה זה שהרבה מאוד אנשים בחרו להישאר בבמה השנייה, כדי חלילה לא להחמיץ את האיחוד הקצר של ביג בלאק שעמד להתרחש שם. בצד של Man or Astro Man? אמנם לא חסרו אנשים, אבל לבטח פחות בשל הנסיבות. והם מצידם – ליצנים ומעולים. הבמה מלאה בטלוויזיות שמאירות אותה באור תכלכל, המיקרופונים מעוטרים בסלילי כבלים צבעוניים, ומאחור הוצב מסך ענק שעליו מוקרנים תמונות וקטעי וידאו קצרים. ובתוך כל התפאורה הזו, Man or Astro Man? במופע סטאנד-אפ מוזיקאלי אינטרגלקטי. כמו שהם מעידים על עצמם, הם בסך הכל באו מהפלנטה שלהם לביקור קריוג'ני קטן לרגל החגיגה. קורי קרא להם והם באו, ועכשיו הם מפגיזים את הקהל בתערובת הסרף-פאנק שלהם שהיא מהטובות בנמצא. אחרי שהעבירו 10 שנים בדרכים הם כמעט ולא מופיעים יותר מאז 2002, כך שההזדמנות הזו לראות אותם לייב הייתה נדירה גם מבחינת התזמון וגם מבחינת האיכות.
מכל מקום, אם יש רגע פסגה לפסטיבל כולו, הוא עמד לקרות עכשיו. איחוד של Big Black זה משהו שכנראה לעולם לא יקרה יותר, אפילו אם מדובר בקושי ברבע שעה של מוזיקה. ואלביני, האיש שיש לו יותר עקרונות מתאים בגוף, האיש שכל קישור בין המוזיקה שלו לעשיית כסף נראה לו מושחת מהיסוד, אלביני הוא חלק בלתי נפרד מהחגיגה הזו. זה גם השיא שלו.
ארבעה שירים. זה כל מה שהם הקצו לעניין, אבל 7000 איש באו ושרדו את כל היום בעיקר בשביל לחזות בארבעת השירים האלה. המשפט השגור ביותר מסביב היה משהו כמו "אפילו אם כל מה שאני אראה בסוף השבוע הזה הוא שיר אחד של ביג בלאק, זה היה שווה את זה".
Big Black
התחילו, כמיטב המסורת, עם פיצוץ של זיקוקים על הבמה, כפי שהיה נהוג בכל ההופעות של ביג בלאק, ואז ביצעו ארבעה קטעים שמכסים פחות או יותר את ההיסטוריה הקצרה של ההרכב הזה, החל מהאי פי הראשון שאלביני הקליט לבדו בחדר השינה, ועד לאלבום הפרידה:
Cables
Dead Billy
Pigeon Kill
Racer X
. האירוניה של ביג בלאק היא שאלביני עשה קריירה שלמה מלהקליט אחרים, וקנה לעצמו שם של האיש שיודע לתפוס את הרגע בצורה מושלמת, כך שהוא יקפוץ החוצה מהרמקולים שלנו בבית כשנקשיב לתקליט. ודווקא כשמקשיבים להקלטות של ביג בלאק, ולעומת זאת כשמקשיבים כמעט לכל הקלטה חיה שלהם מאותה תקופה, אין ספק בכלל שההקלטות לא מתקרבות לעוצמה של ההופעה. כמה כיף היה לגלות שזה נכון גם לגבי ההופעה הקצרה הזו. אפילו מי שלא התרגש מראש מעצם האיחוד התקשה להישאר אדיש לכח האדיר שזרם מהבמה, לסאונד המתכתי הדורסני, וכמובן גם למילות הקישור של אלביני, שדווקא הציניות הדקה שעטפה אותן הבהירה מעל לכל ספק שהמעמד החגיגי מרגש גם אותו. בין לבין הוא הצהיר שטאץ' אנד גו היא הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה בימי חייו.
עכשיו, כשהקהל היה מותש מחד, אבל באקסטזה מאידך, אלביני נשאר על הבמה ואליו הצטרפו בוב ווסטון בבס וטוד טריינר בתופים, להופעה הסוגרת של היום, Shellac. לי לא היה למה להשוות,
Shellac אבל לאחרים בקהל היו הרבה הופעות של שלאק ברזומה, והם כולם טענו בתוקף שזו ההופעה הכי טובה של ההרכב הזה שהם אי פעם ראו. שכולם היו בכושר נדיר, וניגנו כאילו אין להם אלוהים. זה די משעשע לראות את אלביני וווסטון – שני אנשים שבסופו של דבר נראים ומתנהגים בצורה די נורמטיבית, ומאחריהם את טוד טריינר, שהוא חתיכת טיפוס פסיכי למדי. מדי פעם הוא מחליט שלא נוח לו להתחבא מאחורי התופים, ואז הוא בא לעשות איזה ריקוד בקדמת הבמה, או לספר סיפורים מסטוליים לגמרי, או סתם להצחיק את כולם עם החולצה החצי שקופה שלו. לבוב ווסטון יש את השטיק הקבוע שבו הוא מזמין את הקהל לשאול אותו ואת הלהקה שאלות, על כל דבר בעולם. כנראה שזה עובד טוב יותר במועדונים אינטימיים, אבל גם כאן לא רצו לוותר, למרות שהשאלות שהוא הצליח לשמוע לא אפשרו להם להדגים את לשונם המושחזת. המוזיקה שלהם היא ערומה, מזוקקת, נטולת כל קישוטים, מה שהופך את ההאזנה לעניין לא קל, בפרט כשהם מחליטים לחקור לעומק איזה צליל בודד או אוסף של הקשות וללכת איתו דקות ארוכות. את המופע סיימו במין מעגל תופים אליו הועלתה בחורה מקרית מהקהל, וביחד כולם דפקו על המצילות במשך קרוב ל-20 דקות. סוג של קטרזיס שהוא מעיק כמו שהוא מענג, ובסופו השתררה תחושה של הקלה אמיתית.
יום ראשון
העננים של יום שבת התפתחו ביום ראשון לכדי ממטרים של ממש. ובהיותי מצוידת בעיקר לקיץ על גבול הסתיו, ויתרתי על שתי ההופעות הראשונות של Arcwelder ושל Quasi. כנראה שלא הפסדתי המון. ההופעות התקיימו בגשם, והמוזיקה, כך טענו אלה ששאלתי, לא התעלתה לשום מקום. בפרט נרשמה אכזבה רבתי מ-Quasi, ההרכב של ג'אנט ווייס, המתופפת של סליטר-קיני לשעבר, וסאם קוּמס, מי שהיה יחד עם אליוט סמית' ב-Heatmeiser.
כש-Monorchid עלו לבמה הגשם נחלש והפך למין טפטוף טורדני, כזה שאפשר לעמוד בו, אם כי עכשיו הבעיה הייתה שכל המגרש רטוב ומלא שלוליות, והמשמעות המיידית היא שהיום לא יושבים. בכלל. הבעיה הנוספת הייתה ששלושה שירים לתוך הסט שלהם, מגבר הבס של Monorchid שבק חיים, וכך למול הקהל המאוכזב שהסכים לבוא לצפות בהם למרות מזג האוויר הלא ידידותי, הם קיללו קצת וחתכו את ההופעה. חבל, דווקא התחילו טוב, עם הרבה אנרגיה בחטיבת הקצב שלהם ועם סולן כריזמטי למדי, אם כי מכל היבט שהוא, Monorchid בין כה היו שייכים הרבה יותר ליום הקודם.
Enon
לרגל המצב הוחלט להתחיל את הסט של Enon חצי שעה מוקדם מהצפוי. Enon הוקמה על ידי ג'ון שמרסל, מי שהיה קודם ב-Braniac, לבטח אחד ההרכבים פורצי הדרך שיצאו מטאץ' אנד גו, שהפסיק את פעילותו טרם עת אחרי שטימי טיילור, הזמר, נהרג בתאונת דרכים. לשמרסל הצטרפו את טוקו יאסודה, הזמרת והקלידנית היפנית ומאט שולץ המתופף, משולש שהחלוקה האתנית-מיגדרית שלו תמיד גררה השוואות עם בלונד רדהד, בפרט עת היותם תחת אותו הלייבל, וכנראה גם משום שליאסודה הייתה ברזומה אפיזודה קצרה בבלונד רדהד. כמו בתקליטים גם כאן עושה רושם שהם נעים בין פרצי גאונות לקטעים משעממים. בפרט אני לא מצליחה להבין את החיבה שלהם לאלקטרוניקה דלוחה, מהסוג שהיינו אמורים לזנוח במאה הקודמת. כשהם עוברים לרוק הם נהיים פי אלף יותר מעניינים, לא בגלל הרוק לכשעצמו – פשוט כי הריכוז של הגיטרה מוציא מהם דברים יותר טובים מאשר האלקטרופופ המשמים שמנפיקים הקלידים. סט לא אחיד וגם אישיות לא אחידה על הבמה, שכן היא עושה רושם חמוד נעים וחם, בעוד שהוא מעורר מעט אנטגוניזם. אצלי לפחות.
ממשיכים בעוד קול מן העבר, Three Mile Pilot, הרכב שנוכחותו כאן היא מפוקפקת, שכן למעשה הוא מעולם לא הוציא אלבום בטאץ' אנד גו, אבל משחדל לפעול, הלכו חבריו והקימו את ה-Black Heart Procession ואת Pinback, שתיהן שייכות למשפחה ושתיהן ינגנו מאוחר יותר. אם להאמין לפול ג'נקינס, Three Mile Pilot אפילו מתכננים מתישהו להוציא חומרים חדשים, בטאץ' אנד גו אפילו, אבל למרות שהם ניגנו כמה שירים חדשים, לא מומלץ לבנות על זה בזמן הקרוב. בכל מקרה, הקהל התחלק בין אלה שחשבו שהיה סט מצוין שאלה שחשבו שזה הדבר הכי משעמם שהם שמעו כל היום. אני הייתי במחנה הראשון, אולי כי אני סאקרית של הקול של ג'נקינס, וכי היה משהו מרענן לשמוע אותו בסביבה מוזיקאלית קצת שונה מזו של הבלאק הארט פרוסשן.
Tara Jane O'Neil
טארה ג'יין אוניל, הבאה בתור, הכירה את קורי ואת טאץ' אנד גו עוד כשהייתה בת 20, עת ניגנה בס ב-Rodan, והיום היא מתפקדת על תקן סינגר-סונגרייטר עם גיטרה חשמלית. היא עלתה לסט קצר, רובו לבד ובשני שירים הצטרף אליה כריס ברוקאו, הזכור מה-New Year של אתמול. בזמן ההופעה כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא עד כמה הבחורה הזו נראית לי מעצבנת. היא הייתה עסוקה במין היגנבות עצמית כזו, משהו שעבורי לגמרי לא זרם טוב מהבמה, הקפידה להסתיר את כל הפנים עם השיער שלה, והמוזיקה, למרות או בגלל הרזון, הייתה אמנם מוצלחת, אבל איכשהו לא התאימה לכל האווירה באותו רגע. מאוחר יותר בבית, התקליט שלה נשמע לי טוב בהרבה.
אחריה עלו Seam, עוד איחוד שהרבה אנשים חיכו לו. סים עשו אינדי-רוק עוד לפני שהמונח הזה הפך לז'אנר, ו-Emo לפני שזה הפך לקללה. המוזיקה שלהם מבוססת על הפערים שבין קטע שקט להתפרצות געשית, על גבול בלדת הרוק, ואת כל זה הם עושים במין אדישות נטולת הרואיות לחלוטין. כולם פרט למתופף הם ממוצא אסייתי, ויש להם קסם צנוע כזה, גיקי. כל כך גיקי למעשה שהם מקדישים את אחד השירים האחרונים לכל משתמשי הלינוקס בקהל. איך אפשר שלא לאהוב אותם אחרי זה…
Todd Trainer – Brick Layer Cake
טוד טריינר היה הבא. אתמול המתופף הקרוע של שלאק והיום – סוג של גו'נת'ן ריצ'מן, תחת שם הבמה Brick Layer Cake. במקור חשבתי לדגום לדקה וללכת, אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר במשהו מהפנט. הוא שר, אם אפשר לקרוא לזה ככה, את Stars, שיר שהוא מעין סיפור על הנאות החיים של כוכב רוק מצליח. מינימליסטי לגמרי, נשען כמעט אך ורק על הכריזמה שלו, אבל עם האישיות המתפרצת שלו, למשך רבע שעה הוא פשוט חרך את המיקרופון. השמועה דיברה על זה שקורי ראסק בעצמו יעלה לנגן איתו בתופים, אבל לאכזבת הקהל, קורי נותר נאמן עד הסוף לביישנותו הבימתית, וטוד לעומתו, נהנה מכל שנייה במרכז הזרקורים. למען ההגינות אוסיף ששמעתי אחר כך אנשים שטוענים שזו הייתה נקודת השפל של כל הפסטיבל, אבל אין לי אלא לומר להם שהם טועים ובענק.
כל כך הרבה איחודים חד פעמיים היו בסוף השבוע הזה, שכשטימי, הכרוז המשועשע, הציג את ה-Black Heart Procession, גם אותו כבר הצחיקה הספירה הזו לפני כל איחוד, כמה שנים עברו מאז הפעם האחרונה שהם ניגנו יחד. ולכן הוא הציג את BHP כהרכב מסן דיאגו שלא ניגנו ביחד כבר… שבועיים שלמים!! ולמרות זאת, ורק בשביל החגיגה הזו, הם הסכימו לשים בצד את האגו שלהם, ולמען השם, לנגן ביחד, בשביל המוזיקה.
אבל ה-Black Heart Procession, אחת הלהקות הכי אפלות וקודרות של כל הפסטיבל, התקשתה להסתדר עם אווירת המסיבה מסביב. החגיגיות של המעמד, האור שבחוץ, על אף שהיה מכוסה בעננים, כל אלה לא תרמו למופע שלהם. כלומר, הם עדיין להקה מצוינת עם שירים מעולים, אבל אם להשוות את ההופעה הזו להופעה שלהם שראיתי לפני חצי שנה ב-ATP, זה לא התקרב לאותן רמות של ריגוש. איכשהו כל החיוכים האלה והתודות, הפכו את המוזיקה להרבה פחות מיוחדת, וגם הקאבר המחוייך ל-You Got Lucky של טום פטי, התקבל בהרמות גבה. בכל זאת… מכל השירים שאפשר לכסות, זו לא בדיוק בחירה מתבקשת לאירוע.
הגשם אמנם הפסיק אבל לא סתם קוראים לשיקגו The Windy City והרוח הצוננת שהחלה לנשוב חדרה מבעד לבגדים, גם של הקהל וגם של האמנים על הבמה. אבל את הקור שבחוץ עמדה לווסת הופעה מחממת לב במיוחד.
CocoRosie עמדו לעלות ובטרם ההופעה שמעתי בחטף מישהו שעמד מאחרי מספר לחבר שלו שהוא ראה אותם לפני חודש במילוואקי וזו הייתה ההופעה הטובה ביותר שהוא ראה בחייו. הייתי משוכנעת שהוא מגזים בפראות או שסתם הוא לא ראה מספיק הופעות, כי בכל זאת, הכי טובה?!
CocoRosie
הם עמדו שם והתארגנו עם כל הכלים כשביניהם הסתובבה בשובבות ילדה בלונדינית שובת לב, שזכתה לחיבוקים ונשיקות מכל הסובבים, וכבר בשלב הזה נוצרה מין אווירת קומונה חיובית כזו על הבמה. מהשנייה הראשונה שהן התחילו לשיר יכולת לראות איך כל הקהל משתתק בתדהמה ונשבה לחלוטין בתוך הקסם שהתרחש שם.
זה די מדהים לחשוב על הקהל הזה, שחלק ניכר ממנו מעדיף בכלל פאנק והארדקור, נכבש דווקא בידי הקומבינציה הבלתי אפשרית בין סיירה קאסאדי, זמרת אופרה בעלת קול סופראנו, לבין אחותה הסלאקרית ביאנקה, ששרה במין מלמול סטייל דבנדרה בנהארט אבל באישה, ומאחוריהן טריפ הופ ג'מייקני שחור. בכלל, סיירה נראית כמו יצור מעולם אחר, מין "אלמנט חמישי" שכזו, לבושה בספק מעיל ספק חלוק ורוד תפוח, מנגנת בנבל ומדי פעם פוצחת בקטעי שירה שמימיים בזמן שהרוח מבדרת את שיער הפחם הארוך שלה, בעוד ביאנקה, בניגוד ארצי מושלם, לבושה בטריינינג מהוה וכובע בייסבול ונראית כאילו היא לא מודעת בכלל לקיומו של קהל מסביב. שעת השקיעה שליוותה את החיזיון הזה, עם קרעי העננים שעטפו את השמיים, יצרו תפאורה מושלמת של ורוד עם אפור, רקע מדויק למוזיקה שלהן שהיא הדבר הכי מטורף, מוזר ומקסים שאפשר לדמיין. את כל ההופעה העברתי עם דמעות בעיניים, עם תחושה שהנה הזדמן לי ביקור בכוכב אחר ואני זוכה לטעום מעט מהתרבות החוצנית היפהפייה שלו.
הם סיימו עם אותה ילדה בלונדינית על הבמה, כשכולם רוקדים ושרים את Japan, ולא יכולת שלא להרגיש שמדובר ברגע נדיר, מרומם, רגע של התעלות הדדית שבו כל הקהל וכל מי שעל הבמה הופכים לאחד.
אני לא בטוחה שמי שקורא את זה כאן יאמין לי. אחרי הכל, גם אני הכרתי את התקליטים, גם אני מצאתי אותם מעניינים אבל גבוליים בין מוזיקאליות של ממש לקטע מגניב של משחק בצעצועים, אבל בהופעה הכל מתמוסס לנוכח הכח הממגנט שלהן. מדובר בקסם שקשה להסביר בלי לחוות אותו, על אחת כמה וכמה כשהכל מסביב מושלם באופן חד פעמי שכזה, ומחיאות הכפיים שליוו את רדתם מהבמה היו מהסוערות של הפסטיבל כולו.
Pinback
עכשיו לך תופיע אחרי חוויה מטלטלת כל כך.
Pinback גם ביום רגיל אינם להקה מיוחדת באופן יוצא דופן, אבל על רקע ההופעה הקודמת, האתגר שלהם היה בלתי אפשרי. הם היו "רגילים" מדי, להוציא את הליצנות של רוב קרואו, הגיטריסט, שעשה כל מאמץ אפשרי לשבות את לב הקהל. למשל לבוא עם חולצה של שלאק, או להגיד, בתום לב אמיתי, שזה לא הגיוני לו הדבר הזה. שהוא בא לכאן בתור המעריץ, כדי לראות את כל הלהקות הכי טובות שהוא רצה לראות כל חייו ואז פתאום אומרים לו או קיי… ועכשיו אתה. "מה אני? אני בכלל המעריץ, אני לא הנגן". הוא גם ניסה את כוחו בחיקוי של בוב ווסטון בזמן שחבריו עסקו בכיוון הכלים, והציע לקהל לשאול אותו שאלות, אבל כשהשאלה שנזרקה לעברו היתה "למה דיויד ייאו לא התפשט?" הוא טען בענווה שהוא לא מספיק קוּל בשביל שדיויד ייאו ידבר איתו, שהוא בכלל עדיין מתקשה להאמין שקורי ראסק מדבר איתו, ובכל מקרה, אם זה עוזר לשואל אז הוא מוכן להתפשט במקום, ואז הסתובב לקהל וחשף ישבן עבה ושעיר. אחר כך הוא גם צעק ונופף לקלקסיקו שבדיוק עשו את הסאונד צ'ק שלהם בבמה ממול, ובין לבין הם ניגנו סט שמוזיקאלית לא הלך לשום מקום והיה בינוני למדי.
Calexicoכשקלקסיקו עלו בתור המופע החותם של האירוע כולו הרגליים כבר התקשו להחזיק אותי בעמידה, וגם הקור כבר החל חודר לעצמות. ובכל זאת, הכרחתי את עצמי לשרוד.
קל היה לראות שמדובר בהרכב משופשף, מנוסה, אולי הכי מקצועי שהיה שם. שישה אנשים שמנגנים במגוון רחב של כלים והכל במיומנות ותיאום מושלמים. גם המוזיקה שלהם מאגדת מספיק אלמנטים לא שגרתיים כדי להחזיק עניין לכל אורך הסט – אם זה קטעי המריאצ'י המענגים, או הגרוב המפעפע והדרמות הקטנות. הקאבר שלהם ל-Minutemen מפיח ב-Jesus and Tequila רוח ועוצמה שלא הייתה במקור, מגלה את הנשמה ש-D. Boone כתב לתוכו.
חבל רק שג'ואי ברנס, הסולן, משדר מין התנשאות קלה. או שזה עודף נינוחות, או שהוא סתם יותר מדי מרוצה מעצמו. זו התלונה היחידה שיש לי, כי מוזיקאלית הם בהחלט אחד ההרכבים הכי טובים שיש לטאץ' אנד גו היום להציע.
* * * * * * * * * * * * * * * *
קורי ראסק בין חברים (שני מימין)
שלושה ימים ארך הפסטיבל ומסביב לכל היה אחד, קורי ראסק, שלא בא לעבוד – הוא בא לחגוג.
כל הופעה והופעה, מתחילתה ועד סופה, קורי הגיע למרגלות הבמה ונעמד לחזות בכוכבים שלו. להסתכל, לצעוק, למחוא כפיים, לשאוג Yeah, לשיר את המילים, לבקש שירים, ממש כאילו היה מעריץ מן השורה. כאילו היה נער בן 16, וזה בדיוק המפתח להבנת כל המפעל הזה. איך הכל מתחיל ונגמר באהבה אמיתית למוזיקה. זה הדבק של המערכת וזה מה שהופך את קורי ראסק לאחד האנשים הכי אהובים על הפלנטה. 7000 איש באו להביע את אהבתם הכנה לאיש שגורם לזה לקרות, וכשאתה שומע להקה אחרי להקה מסבירה לך עד כמה מדובר באיש מדהים, טוב לב, ישר, הגון, חרוץ, צנוע, ומעל לכל, פשוט איש שעוסק במשהו שהוא ממש ממש אוהב – אתה מבין את המנוע של הלייבל. מנוע עם נשמה. לראות אותו שר את כל המילים לשירים של הדידג'יטס, לראות אותו יושב בגשם רק בשביל לראות מקרוב את Seam, לראות אותו עומד עם החיוך הכי רחב בעולם מול ביג בלאק. בכלל אי אפשר היה לראות אותו בלי חיוך כל סוף השבוע. במכתב הנרגש שהוא כתב באתר הבית של הלייבל הוא סיפר שמדובר בשלושה ימים מהטובים ביותר שהיו לו בחייו וכנראה גם שיהיו לו, ואם אצלי החיוך לא נמחה במשך שבוע אחרי האירוע, אני מוכנה להמר שאצלו הוא עדיין לא ירד.
* * * * * * * * * * * * * * * *
צוות הניקוי, שהורכב רובו ככולו ממארגני האירוע, עובדי הלייבל ומתנדבים, התחיל בעבודתו בשנייה שהצלילים נדמו, היו להם בקושי 6 שעות להחזיר את המגרש והרחובות מסביב למצב מפורק ומצוחצח, ולבקשתם, רבים מהקהל הטריחו את עצמם לאסוף מעט מהאשפה שסביבם בדרך החוצה. רגע מינורי אולי בתמונה הכוללת, אבל גם הוא כמו הרבה אחרים היה סמלי לכל ההתנהלות והאווירה. יש כל מיני פסטיבלים של מוזיקה בעולם, אבל שלושת הימים האלה בשיקגו לא היו ראויים לתואר פסטיבל. זו הייתה חגיגה. מסיבה פרטית ואינטימית ל-7000 אנשים מלוכדים סביב רעיון, סביב יצירה ומחויבות, שבאו לחגוג את ניצחון הדרך והשיטה. רבע מאה זו כבר הוכחה.
יכול להיות שהליינאפ של פסטיבל הפיצ'פורק שנערך בעיר חודש קודם היה עדכני יותר. יכול להיות שהתנאים ב-ATP הם אופטימאליים יותר, אבל שום דבר לא יכול להשתוות לאחווה שהייתה שם, והיא מה שהפך את הכל מעוד רצף להקות שמנגנות למשהו כל כך חזק ובלתי נשכח.
אבל אי אפשר לסיים בלי עוד קצת אלביני. הוא אמנם הודה שהוא היה קרוב לדמעות, ואפילו ממש בדמעות, מספר פעמים במהלך סוף השבוע, אבל אם אתם רוצים להבין מה הופך את אלביני לאיש האהוב והשנוא הזה, האיש עם הפה הגדול שתמיד יגיד בדיוק את מה שהוא חושב, זה מה שהיה לו להגיד בבוקר שאחרי בפורום שלו:
Touch and Go: Home to about a hundred of the best bands ever. And !!!.
* * * * * * * * * * * * * * * *
לפירסומים