הקדמה:

LCD Soundsystem – Sound of Silver

בואו נגיד את האמת. בפעם הראשונה ששמתי את האלבום הזה של LCD Soundsystem שנאתי אותו. חשבתי שזו טעות לתת למישהי כמוני להיות המבקרת שלו. כל העולם ואחותו מתחרים ביניהם בשבועיים האחרונים מי יעניק ליצירה החדשה של ג'יימס מרפי יותר סופרלטיבים, מי יהיה הראשון להגיד שזה אלבום השנה שלו, העשור, המילניום, הוואטאבר, ואני לא מצליחה לשמוע שום גאונות בביטים האלקטרוניים האלה שבוקעים מהרמקולים שלי.
כבר שקלתי להתקשר לעורך, לבקש שיחליפו לי, להגיד שאולי לא כדאי לו שדווקא אני, אבל התחייבתי, ובכל זאת… אתם יודעים.,. פסח וכל זה, עוד שנייה סוגרים את הגיליון, לא נעים.

מזל? אולי.
בעידן שבו אורך הפתיל שאני מעניקה לאלבומים חדשים הוא קצרצר, בעידן שבו אם לא זיהיתי את הפוטנציאל מהשמיעה הראשונה, מקסימום שנייה, כבר לא נגיע לשמיעה הרביעית והחמישית, לפעמים זה מזל שיש מישהו שמכריח אותך לכתוב על משהו שהיית זונחת מהר מאוד בנסיבות אחרות.

אז אולי אני יותר קשה מכאלה שגדלו על הביטים האלה. לבטח גיטרות, בנאליות ככל שיהיו, עדיין מתנגנות טוב יותר אצלי בבית. ובכל זאת, אחרי מספר רב למדי של שמיעות אני יכולה להבין מה גורם לכולם להשתפך. להבין, אבל לאו דווקא לקחת לעצמי באותה צורה. נותרתי משקיפה מהצד, עם אלה שמסוגלים להעריך את החדשנות, את הכישרון, את היכולת, אבל לא צלחתי את הדרך למקום שבו ממש מתאהבים בתקליט השלם (אם כי בכמה מהקטעים בהחלט התקרבתי לשם).

אולי בגלל זה גם הביקורת יצאה אנמית למדי ולא מהחביבות עלי. אולי זה בגלל שלנוכח הביקורות מסביב שמדמות את מרפי למשיח החדש, רציתי למצוא זווית קצת יותר ארצית. ואולי זה כי באמת אין לי את הכלים הדרושים. תשפטו לבד.
כך או כך – זה (פחות או יותר) הטקסט כפי שהגיע השבוע למערכת עיתון "העיר" התל-אביבי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

אבל לפני שנתחיל יש לנו פה כבר מסורת קצרת ימים, ואם כן, הנה אחד הקטעים הטובים באלבום, אם לא הטוב שבהם: "כל החברים שלי". 7 דקות וחצי, ולא משעמם לרגע. שימו ברקע לפני שאתם ממשיכים.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *


ג'יימס מרפי

לפני שמקשיבים למוזיקה של LCD Soundsystem שווה להקשיב לאיש שעומד מאחוריה, ג'יימס מרפי, אחת הדמויות היותר מעניינות בעולם המוזיקה של ימינו. אם פעם אפשר היה לפטור אותו בהגדרה "האיש עם אוסף התקליטים הטוב ביותר", ולגזור מזה שהמוזיקה שלו היא מחווה לכל מה שהוא אוהב ואהב, במעטפת הפקתית נוצצת, היום כבר ברור שיש לו עוד הרבה מה להציע. ג'יימס מרפי שם לעצמו מטרה לשבור מוסכמות, להפריך סטריאוטיפים, ומעל לכל, לא לדרוך במקום. בעידן שבו הלהקות המצליחות ביותר – הן בעיני הקהל והן בעיני המדיה – הן אלה שעוסקות בריבייבל כזה או אחר, צריך להסיר בפניו את הכובע על עצם הכוונה, עוד לפני שבוחנים את התוצאה המרתקת.

מרפי כבר מזמן לא ילד. הוא אמנם מתעסק במוזיקה וחבר בלהקות כבר קרוב ל-25 שנה, אבל רק בשנים האחרונות, כשהוא כבר בשנות השלושים המאוחרות לחייו, עם אישה וילד ודאגות פרנסה, רק עכשיו נפלה עליו ההצלחה האישית, כשהוא כבר בעל מודעות עצמית גבוהה מדי מכדי לבזות את עצמו עם התנהגות של בן 20 פוחז. להיפך. למרות מעמדו הנישא (יחסית) הוא מונע ממידה רבה מחרדות קיומיות, מהפחד להפוך ללא רלוונטי, אפילו מהחשש הילדותי שיצחקו עליך, ויותר מכל הוא מונע מתחרותיות.

זו לא תהיה הצהרה בומבסטית להגיד שבעולם הדאנס-דיסקו-פאנק Sound of Silver, האלבום החדש של LCD Soundsystem, הוא אחד הטובים שנשמעו. בגיזרה הזו ברור שאין לו כמעט מתחרים. מעניין לנסות לבחון אותו אבסולוטית, בלי לשייך אותו לז'אנר מסויים. אם נסכים שלכל אלבום יש את הסביבה האידיאלית שבה מומלץ לשמוע אותו, Sound of Silver מותאם בפרט למידותיו של מועדון טרנדי נוצץ בואכה מכון כושר מעוצב. בסביבה הביתית הוא התקבל אצלי קודם כל בחשדנות. לוקח זמן להיפתח לקצב המונוטוני המסונתז שהוא הבסיס לכל השירים כמעט. הביט הוא הדבר הראשון ששומעים. אחר כך צפה ועולה ההפקה העשירה והמדויקת, ורק מעל לכל זה מפציע השיר עצמו, והוא זה שבסופו של דבר נשאר איתך. מרפי מספר שהוא תמיד חושב על האלבומים שלו במונחים של צד א' וצד ב', משל היו וינילים. השירים אמנם שזורים זה בזה (בכל זאת מדובר בבחור שעיקר פרנסתו היא בתיקלוט ומבין דבר או שניים בהילכות מיקס ראוי), אבל איפשהו בין Someone Great לבין All My Friends אפשר להרגיש שעברנו צד. בעוד שתחילת האלבום מבוססת ברובה על הביט הקבוע, ההמשך הולך ונותן יותר מקום להתפתחות פנימית של שיר, כמעט עם מבנה של בית-פזמון (אבל אף פעם לא באמת), וככל שאנחנו מתקדמים במורד האלבום הוא הופך מהורהר יותר. מתכנס לתוך עצמו עד לסיום עם בלדת אהבה לעיר ניו-יורק. המעבר הזה בין ה"צדדים" הוא גם השיא של האלבום כולו. קטעים בני 6 ו-7 דקות שמצליחים להחזיק עניין לכל אורכם, להישמע כמו משהו שאתה רוצה לחקור לעומק, להבין את הדקויות, להקשיב למה שהוא אומר שם. מרפי אמנם עושה מוזיקת ריקודים אבל כמישהו שגדל על מוזיקת Pאנק, מכיר מקרוב את האינדי, ושולט היטב בכל הקלאסיקות של הפופ, הוא יוצק במוזיקה שלו הרבה מעבר ליכולת שלה להקים אותנו מהכיסא.
אחד לאחד אפשר למצוא קווי מתאר דומים למדי בין Sound of Silver לאלבום הקודם של LCD Soundsystem. ובכל זאת, כמעט בכל פרמטר ניכרת התפתחות חיובית מובהקת. אם זה באגף כתיבת השירים. אם זה באגף השירה, אפילו בדרך שבה האלבום בנוי.

מרפי התחרותי לא מתבייש להגיד שאם כבר הוא ממשיך לעסוק במוזיקה בשלב הזה של חייו, אז לפחות שיהיה ברור לכולם שהוא הכי טוב במה שהוא עושה. עושה רושם שעם Sound of Silver הוא עומד לקבל את מבוקשו.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

אפילוג:

השאלה שנותרת בעיני פתוחה היא האם חובבי הז'אנר הזה בכלל מחפשים מישהו שינער את הנוסחאות. האם ייתכן שחובב הדאנס הממוצע הוא קצת כמו צופה הטלוויזיה הממוצע – כזה שאוכל מה שנותנים לו ורק אוזלת ידה של המדיה שמספקת את התכנים היא שגורמת לו להעדיף טלנובלות זולות על פני דרמות מושקעות. האם באמת היצמדותם של מרבית חובבי הדאנס לתבניות השבלוניות שהמאיסו את הז'אנר על כל מי שמחזיק מעצמו חובב מוזיקה, נובעת רק מחוסר המאמץ הקולקטיבי של יצרני התוכן בתחום או שמא זו באמת ההעדפה שלהם, לביטים פשוטים, לא מאתגרים, כאלה שמדבקים בצורה הכי פשטנית?

אם לשפוט לפי המכירות – האלבום הקודם של LCD Soundsystem מכר משהו בין 100 ל-200 אלך עותקים בכל העולם, והנוכחי אמנם נכנס למקום מכובד בבילבורד, אבל זה בעיקר כי אבסולוטית צריך למכור היום הרבה פחות כדי להיכנס למצעד. בא לומר שג'יימס מרפי, על אף הפירגון הרחב מהמדיה, לא עומד להפוך לשם שגור ומוביל. לא שמדובר באמן עלום שם שמתקשה למצוא לעצמו קהל – רחוק מזה, אבל ככל שכדור הבדולח שלי מיטיב לחזות, הוא יישאר בקצה האיכותי של הסקאלה, עם מנת המאזינים שראויה לקצה הזה. לא מעט אבל גם לא המון.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

תוספות:

כמה דברים שאולי טרם קראתם או שמעתם על ג'יימס מרפי.
חשוב להתחיל ולומר – מדובר ללא ספק באחד האנשים המעניינים ביותר בתחום. בחור שראה כבר גל או שניים בעולם המוזיקה, דעתן רציני שלא נוהג לשמור את הדעות שלו לעצמו, רהוט, אינטליגנטי. כל ראיון איתו (אולי חוץ מכאלה שהמראיין לגמרי מפספס) מצליח להוציא ממנו כמה אמירות בעלות עומק שמעידות על הראייה הרחבה שלו וכושר הניתוח.

הוא מעיד על עצמו כאדם מאוד תחרותי, מה שהביא אותו בשנה האחרון להשקיע זמן ניכר בלימודי ג'וג'יטסו – אומנות לחימה ברזילאית. הוא אפילו שוקל להביא את עצמו למצב גופני כזה שיאפשר לו ללכת להשתתף בתחרויות בתחום, אם כי מודה שזה לא יהיה מאוד ריאלי בשנה הקרובה אותה הוא יבלה רוב הזמן בדרכים, בטור שלו.
באגף הכסף, התקליטים אמנם מוכרים באופן סביר אבל, כמקובל אצל מי שמוכר את האלבומים שלו דרך לייבל מייג'ור, הרבה כסף הוא לא רואה מזה. גם ההופעות שלו, בהיותן מושקעות מעל לממוצע, בד"כ לא מכניסות הרבה כסף, כך שעיקר הפרנסה שלו היא עדיין מערבי תיקלוט אליהם הוא מוזמן בכל העולם כולו. שם, כך יידע לספר לכם כל מי שמעורה בתחום, שם נמצא הכסף הגדול (מינימום הוצאות, מקסימום הכנסות).

משלל האבחנות שלו שקראתי, בפרט נחקקה אצלי זו בעניין איך פעם בשנות השישים היה אלמנט של תחרות בין הלהקות. פירגון זה אחלה, אבל תחרות היא זו שמכריחה את המוזיקאים להתאמץ. לנסות להביא את הדבר הבא, לחדש משהו. אולי זה בגלל ריבוי ההרכבים היום ביחס לכמות הזעומה של אז, אולי זה בגלל אפיקי המדיה המתועשים, ואולי זה בעיקר העצלנות של הלהקות. כך או כך, אחד הדברים שהכי מקוממים את מרפי הוא הסלחנות של הלהקות ושל הקהל כאחד למיחזור, לחוסר המאמץ. אפילו אם תיכשל, אפילו אם תיפול על הפנים, לפחות תנסה להביא משהו חדש. הוא מספר עד כמה מטריף אותו לראות להקות, בפרט כאלה שהוא יודע שיש להן יכולת, מגיעות לבמה ונותנות איזה 10% מהיכולת שלהם. זורקות זין, מה שנקרא. לפחות תן לקהל ששילם בשביל לראות אותך את כל מה שאתה יכול. בשביל מישהו כמוהו, שגדל על מורשת הפאנק האמריקאי, שראה להקות דוגמת הג'יזס ליזארד עם דיויד ייאו עשרות פעמים, לתת פחות מ-100% זה בכלל לא אופציה.
אין לי אלא להסכים איתו בפה מלא. אין דבר יותר מבאס מללכת לראות הופעה ולגלות שהאמן או ההרכב באו לדפוק שעון במקום להתאבד על הקהל. במרפי עצמו טרם הזדמן לי לחזות מקרוב, אבל השמועות מספרות (וגם הוא מעיד על עצמו) שאצלו לא סביר שזה יקרה.

לא נסיים בלי איזה קליפ יוטיוב – הקליפ עבור הסינגל הראשון מהאלבום בעל השם הפרובוקטיבי-משהו, North American Scum.

LCD Soundsystem – North American Scum

עוד ביקורת הישר מעיתון "העיר" התל אביבי, בגירסה מעט מורחבת, ובתוספת תופיני מולטימדיה להנאת הציבור.

האלבום עצמו צפוי לצאת השבוע (5 במרץ באירופה, 6 במרץ באמריקה), או אז מתקפת הפירסום צפוייה לטפס לדרגה של פסיכיות. מוצדקת אולי, ובכל זאת – אם אתם כאלה שנרתעים מהייפים, בין אם הם ראויים ובין אם לאו, עשו מאמץ לשמוע את האלבום הזה במעט הימים שנותרו ולגבש את עמדתכם באופן עצמאי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

נפצח כרגיל בשיר, לליווי המשך הקריאה. בחרתי דוקא בשיר מעט פחות אופייני, קינת בלוז חמה שהיתה בין הראשונות לכבוש אותי מתוך אלבום שכל כולו כיבוש אחד מתמשך:

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *


Arcade Fire – ווין באטלר ורג'ין צ'אסיין
אחת לכמה שנים עולם שלם של חובבי מוזיקה, מעצבי דעת קהל ומובילים תרבותיים עוצרים את נשמתם לקראת צאתו של אלבום. לא מדובר בהייפ התורן, כי אם באלבומים מהסוג הנדיר, כאלה שמקיר לקיר, מיבשת ליבשת, הולכות ומצטברות העדויות שמדובר באירוע עוצר נשימה, כזה שעומד להגדיר את התקופה שלו. היזכרו למשל בגל השמועות שליווה את יציאתם של אלבומים כמו The Joshua Tree של U2 , או OK Computer של Radiohead. כי זה סדר הגודל שעומד בפנינו. לא פחות.

בעולם המוזיקה של ימינו כבר אין סודות. אלבומים דולפים טרם זמנם כבדרך של שיגרה, ובמהלך קרוב לחודשיים בהם Neon Bible, אלבומם השני של ההרכב הקנדי Arcade Fire, מסתובב בחוץ, הוא תפס תאוצה כשל הוריקן אימתני מעל שמי האוקיינוס. דומה שעד שינחת השבוע על חופי חנויות המוזיקה, הממשיות והוירטואליות כאחד, כבר לא יימצאו כאלה שלא יודעים שהם חייבים אותו לעצמם.

אז איך הגיעו ארקייד פייר למעמד הזה?
די מהר למעשה. הם התחילו כמעין קולקטיב מוזיקאלי במונטריאול, עם חברי הרכב משתנים, בראשם ווין באטלר, ואיתו בת-זוגתו רג'ין, אחיו וויל, ומספר נגנים נוספים. ב-2003 הם הוציאו אי פי שהספיק כדי לייצר עניין בקרב מספר לייבלים עצמאיים והביא להחתמתם ב-Merge, וב-2004 יצא Funeral, אלבום הבכורה. תוך חודשים ספורים היה ברור שנולדה כאן תופעה. לא מהסוג שמכסה עיתונים בתמונות אופנתיות, או כזו שמרפדת את מדורי הרכילות באנקדוטות של מאחרי הקלעים – ארקייד פייר הרוויחו את החשיפה שלהם בזכות הכישרון. בזכות אלבום בכורה שנשק לשלמות. מגובש, מהודק, מרשים בכל קנה מידה שבוחנים אותו ולגמרי בלתי ייאמן עבור להקה שזה לה האלבום הראשון.

למרות גב של לייבל עצמאי ומערך יחסי ציבור צנוע למדי, אחרי חצי שנה הם מכרו כבר 60,000 עותקים – פנטסטי בקנה המידה שיועד עבורם, ובכל זאת רק יריית הפתיחה. בזה אחר זה הם אומצו על ידי תחנות רדיו בכל רחבי העולם, השתחלו ל-MTV ולשלל תכניות לייט נייט מחוף לחוף, אפילו דיוויד בואי הכריז על Funeral כעל אלבום השנה שלו ל-2004 והצטרף אליהם למספר הופעות, ובהתאם, המכירות נסקו ל-300,000 עותקים, האלבום הנמכר ביותר בכל זמנים של Merge. כמו שהדברים נראים כרגע, לא יהיה זה הימור פרוע להניח ש-Neon Bible עומד לשבור את השיא.

למה דווקא הם?
ההצלחה של ארקייד פייר בקרב קהילת האינדי היא כמעט ברורה מאליה, אלא שבניגוד לחבריהם לסצינה הקנדית הפורה, יש להם איזו איכות שמבדילה אותם מהסביבה. יש בהם קסם שמצליח לפנות לשכבות מגוונות של קהל – לא רק לילדי אינדי נלהבים שתרים אחר איזו ייחודיות נעלמת, כי אם גם למבוגרים שמחפשים את הצליל האנאלוגי החם שנעדר מהפקות עכשוויות, לכאלה שמחפשים פופ איכותי שלא מבזה את המאזין ולא מרגיש משובט או מפורמט.
אם יש משהו שארקייד פייר יודעים לעשות, אולי טוב יותר מכמעט כל הרכב פעיל אחר כרגע, זה לסחוף את המאזין לתוך מערבולת של רגשות. באגביות כזו. בלי שזה ירגיש מאולץ. חלק מהקסם נעוץ וודאי בקול המיוחד של ווין באטלר, בנכונות שלו לילל לרגע ולהישבר ברגע שאחריו. חלקו נגזר מבחירת העיבודים האמיצה, התיזמורים הסימפוניים, המנופחים, הצליל הגלאמי, השימוש בארסנל כלי נגינה אינסופי, קריאות השמחה שמהדהדות ברקע. אבל מעל לכל עומדת העליונות המלודית שלהם. קשה שלא לתהות בעניין הפסיכולוגיה שהופכת רצף מסויים של אקורדים למרגש, אבל ברור שארקייד פייר הצליחו לפצח איזה קוד סודי כזה. בין אם מדובר במארש ניצחון הימנוני או בבלדה נוגעת ללב, השירים שלהם רחוקים מלהיות קלישאתיים, נדושים או צפויים, ובכל זאת הם מלהיבים ומהפנטים באופן שקשה להתנגד לו.

התקליטים הם רק חצי מהסיפור, שכן ארקייד פייר בהופעה הם כח על טבעי. מדובר בסופה. מטח אנרגיה שמתפרץ עליך מהרגע שהם עולים לבמה ורק הולך ומתגבר לכל אורכה. עם שירים שמסוגלים לעטוף אצטדיונים שלמים ולהרגיש אינטימיים כבמועדון שכונתי, עם עשרות כלים שונים שעוברים ביניהם ברוטציה, ועם השתתפות פעילה של קהל שמכיר בעל פה כל תו וצורח איתם כל מילה, מדובר בחוויה נדירה. לא במקרה כל אחת מההופעות האחרונות שלהם, הן באמריקה והן באירופה, נמכרה במלואה בתוך דקות ספורות, וזה עוד לפני שהאלבום החדש יצא.

Neon Bible
ההבדל המרכזי בין Funeral ל-Neon Bible הוא סביבתי, יותר משהוא מהותי. מוזיקאלית מדובר באלבום שממשיך את קודמו בצורה רציפה למדי, פורט על נימים דומים. חיטוט מדוקדק יביא למסקנה שהשמחה אולי קצת פחות החלטית. נבירה במילים תזהה עלייה קלה באמירות חברתיות, אבל גם ככה, ארקייד פייר אף פעם לא כותבים מילים ישירות. בדיוק כמו עם המוזיקה שלהם שמחביאה בתוכה שכבות רבות של ניואנסים, גם המילים מקפידות להישאר רב משמעיות, לרפרף לצד האמירה, אפילו אם ביסודה היא לעיתים חריפה ובוטה. קחו למשל את Antichrist Television Blues שמדבר באופן מרומז על הורים שמנצלים את הילדים שלהם. השמועות טוענות שבאחד מגלגוליו המוקדמים השיר הזה נקרא למעשה Joe Simpson, על שם אביהן של אשלי וג'סיקה.
מוזיקאלית ההבדלים דקים אבל הסביבה אליה יוצא Neon Bible שונה בתכלית. זה דבר אחד להצליח עם אלבום בכורה וזה עניין אחר לגמרי להצליח לשחזר את ההישג – ויש שיאמרו אף להתעלות מעליו – באלבום העוקב, למול רף ציפיות אימתני. הפעם הם לא עומדים להמם את כולם עם אלבום שמגיע משום מקום – הפעם כבר מדובר בחותמת של ניצחון להרכב שמגדיר מחדש את הצליל של שנות האלפיים. ארקייד פייר הם מסוג הלהקות שמסוגלות להחזיר את האמון לכל מי שתעשיית המוזיקה היא עבורו כבר הרבה יותר מדי תעשייה והרבה פחות מדי מוזיקה.

אחת לכמה שנים קורה קסם כזה בו נולד אלבום שלא רק שכולם מחכים לו, לא רק שכולם מצפים ממנו להיות הדבר הכי טוב שהם שמעו כבר המון זמן – הוא באמת כזה.

* * * * * * * * * * * * * * * * *

שלושה שירים כבר הוצגו מטעם הלהקה עד כה, מתוכם שני הראשונים קשורים באנקדוטה משעשעת. ארקייד פייר תיכננו להעלות לאייטיונז את הסנונית הראשונה מתוך האלבום המסקרן שלהם לרגל סוף השנה האזרחית, מתוך כוונה לתרום את כל הרווחים ממנו לאירגון צדקה. אלא שבעידן הדיגיטאלי, 10 פיקסלים למטה עם העכבר ואתה בבעיה. במקום להעלות את Interventions, כפי שתיכננו, העלו בטעות את השיר שבא אחריו, Black Wave, Bad Vibrations. לקח יומיים עד שמישהו עלה על הטעות ואז כבר נהיה מסובך לארגן את כל ענייני הצדקה ובכל, אז הציעו למי שרוצה סתם לתרום והורידו את השיר השני, למרות שהוא כבר היה זמין בשלל בלוגים ומערכות שיתוף, וקיצור יצא קצת בלגאן.
בכל אופן, השיר השלישי, Black Mirror הוא השיר שפותח את האלבום, והוא גם הסינגל הרשמי הראשון, אבל קליפ עוד אין בנמצא, וארקייד פייר הם גם ככה, כאמור, קודם כל ולפני הכל להקה של הופעות, אז הנה, לסיום, קליפ שצילמתי במו ידי, באחת ההופעות המצויינות ביותר שזכיתי לפקוד: ארקייד פייר בסנטארל פארק, סתיו 2005, ודיויד בואי בא לעשות כבוד.

Arcade Fire & David Bowie – Wake Up

(אל תסתפקו במועט – You Tube עמוס בקליפים נוספים שלהם מכל ההופעות, כולל אלה האחרונות. שווה להציץ).