את הכתבה הבאה כתבתי עבור עיתון "העיר" (שם היא עברה אי אילו קיצוצים כדי להתאים לשטח העיתון המתכווץ).
אחרי הפסטיבל נשארנו בלונדון יומיים נוספים כדי לראות הופעה נוספת של סלינט, הפעם מחוץ לכותלי הפסטיבל. את הקליפים המצורפים לפירסום זה צילמנו במהלך ההופעה במועדון הפורום בלונדון, שם גם הקפדנו לעמוד קרוב יותר לבמה כדי לחוות את הקסם הסלינטאי מקרוב קרוב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ליבי יצא אל אותו בחור אומלל שבכסילותו נקלע לרחבת ה-ATP עם חולצת טי של Bloc Party, לו רק היה קורא את מכתב הפתיחה של בארי הוגאן לבאי הפסטיבל. "כשתחזרו לביתכם אחרי סוף השבוע הזה, שירפו את הדיסקים של בלוק פארטי" דרש בארי. הפסיקו להאמין בכל מה שדוחפים לכם ב-NME, תנו לאוזניים שלכם לבחור לבד.

לבארי הוגאן, פרומוטר בריטי צעיר ונמרץ עם פה גדול וטעם אקסטרווגנטי, נמאס מהפסטיבלים הממוסחרים לזרא. קצה נפשו מלראות את אותם השמות מאכלסים את הליינאפ של פסטיבל אחרי פסטיבל אחרי פסטיבל, לראות אנשים מואבסים בכפית בדבר-החם-הבא ושועטים אחריו כמו עדר שמשוכנע שעכשיו הוא לבטח מצוי באינס אנד אאוטס של חזית המוזיקה העולמית. הוא רצה להרים ארוע מהסוג שהוא היה שמח ללכת אליו. נטול חסויות, כזה שלא מושפע מהייפ תקשורתי, ארוע שב-MTV ישנאו.

הרעיון הוא כזה: לוקחים מישהו שמחזיקים ממנו ומהתקליטיה הפרטית שלו – על פי רוב מוזיקאי מוערך אבל יכול להיות גם אמן מסוג אחר. ממנים אותו לאוֹצֶר הפסטיבל ומטילים עליו לבחור את רשימת ההופעות שהוא רוצה לראות ולהראות. לא את ההרכבים המתבקשים, לא להתמקד ב"מְרַצֵי-קהל", אלא דוקא להקות קטנות שטרם זכו לחשיפה גדולה, הרכבים שמדשדשים בשולי סצינה מקומית כזו או אחרת, כאלה שלדעת האוצר הם בעלי פוטנציאל וכישרון שראוי לחשיפה רחבה יותר. המחוייבות היא הדדית: הקהל מתבקש גם הוא להגיע עם אזניים פתוחות. אל תבואו כדי להנות מביצוע לייב של מוזיקה שאתם כבר מכירים – בואו להכיר מוזיקה חדשה, כזו שמגיעה עם חותמת הכשרות של אוצר הפסטיבל.

הפעם הראשונה נערכה לפני 6 שנים בחסות בל אנד סבסטיאן. למעשה, הם אלה שהציעו את הרעיון המקורי להוגאן. אחרי ההצלחה (האומנותית לפחות), הוגאן החליט להפוך את הפסטיבל למסורת וכינה אותו – All Tomorrow’s Parties (להלן ATP), על שם שירם של הוולווט אנדרגאונד, להקה שמייצגת היטב את האידאולוגיה שמאחריו. כיום ATP הוא מוסד שמתקיים מספר פעמים בשנה בקאמבר סאנדס, אתר נופש בחוף הדרומי של אנגליה, ובלונג ביץ', קליפורניה, ויש אפילו תכנית מגירה לגירסה יפנית. בגירסה הבריטית, כל משתתפי הפסטיבל – אמנים וקהל כאחד – מתאכסנים למשך שלושה ימים בדירות קטנות ומצויידות במתחם הכפר שנסגר למטרה זו. לא בדיוק מגורי עילית – עמוד שלם אפשר למלא בעניין שיטות הרפתקניות לחפיפת הראש באמבטיה עם שני ברזים נפרדים, האחד מנפיק מי קרח והשני מי אש. גם אל תבנו על בישול גורמה או שינה רכה ומלטפת במתקנים, אבל כל עוד לא מזדמן סביבכם אחד מסופי השבוע הכי קרים באנגליה בעשור האחרון (ככה לפחות אמרו בבי בי סי) אפשר להסתדר. הגירסה האמריקאית נאמנה למקור באופן בחירת המופיעים, אבל עם הלינה צריך להתארגן לבד, מה שמאבד קצת מאווירת הביחד של הפסטיבל, אבל מותיר למפונקים פתח מילוט למלון יוקרה. נכון להיום הגירסה הבריטית נחשבת למצליחה יותר, כנראה בגלל האהדה האירופאית לאווירה המרוכזת והמשכרת של פסטיבלים, בעוד שהקהל האמריקאי, אפילו זה האלטרנטיבי, מעדיף את ההופעות שלו בבודדת.

בכפר הבריטי יש מקום לכ-2800 איש ככה שאפילו בהופעה הכי מדוברת לא מדובר באיצטדיוני ענק, אין צורך במסכי וידאו אימתניים ושלל פירוטכניקה. ולא רק שזה מעט קהל, זה גם קהל שכולו בעניין. לגמרי בעניין. אנשים שנושמים מוזיקה, שמכירים כל פיפס בדיסקוגרפיה של אמנים שהאול-מיוזיק-גייד עוד לא שמע עליהם. אנשים שבלי למצמץ יגידו לכם על הליינאפ ההזוי ביותר שהוא ממש סל-אאוט מיינסטרימי, ואנשים ששומרים אמונים לפסטיבל הזה יותר מלכל פסטיבל אחר כי כאן, רק כאן, סוף סוף הם יכולים לפגוש עוד אנשים כמוהם. וכשאני אומרת כמוהם אני לא מתכוונת רק למכנה המשותף המוזיקאלי, אלא גם לזה שמדובר באוסף שיבוטים של אב טיפוס אחד, עם אותו שיער פרוע ברישול בריטי חינני (ללא ספק תוצאה של ניסיונות כושלים לחפוף ראש באמבטיה מהפיסקה הקודמת) ועם חולצת טי של להקת האינדי שלהם (רצוי כזו שכבר התפרקה) – Drive Like Jehu, Shellac, Pavement – האימרה "You are what you wear" מקבלת לפתע משמעות חדשה. בנות, אגב, יש כאן הרבה פחות.

הרבה אוצרים עברו כבר בין כתלי הפסטיבל, ביניהם מוגוואי, סוניק יות', סטיב אלביני, סטיבן מלקמוס, מודסט מאוס, אפילו מאט גריינינג, אביהם מולידם של הסימפסונים, זכה לפסטיבל משלו. אבל אף אחד מהם לא הצליח לעורר את ההתרגשות העצומה שליוותה את ההכרזה על הפסטיבל הראשון לשנת 2005. אף אחד לא האמין שכל הכרטיסים יימכרו עוד לפני שיספרו לקהל אפילו על להקה אחת בודדת, פרט לזו שנבחרה לעמוד בראשו, אבל זה בדיוק מה שקרה ורק איחוד מפתיע של מיתולוגיית אינדי מופתית יכל לעמוד מאחרי הסתערות שכזו. רק שם אחד שגילית כשהיה מאוחר מדי, ומאז אתה מייסר את עצמך על זה שלא זכית לראות אותם בזמן אמת: סלינט. הביטלס של האינדי, כמו שהגדיר אותם הוגאן.

שתי במות יש לפסטיבל, מרחק גרם מדרגות אחת מהשניה, וההופעות נקבעו כך שתהיה ביניהן מינימום חפיפה. חוץ מההופעות אפשר לשוטט בין הפאב האנגלי, מסעדת הפאסט פוד, אולם המשחקים, חדר הפּוּל ועוד כהנה פינות חמד בבניין, ובין לבין להיתקל מדי פעם, ככה במקרה, בפנים מוכרות של אחד מהכוכבים הפרטיים שלך ולהגיש לו כמה מילות הערצה חמות. לא מדובר פה בכוכבי ענק עם פוזה ודיסטאנס – בד"כ הם סופר-נחמדים אליך בחזרה, שמחים להתפלש בים האהדה הלא שיגרתי. ככה למשל שמעתי מבריט דניאל, הסולן של להקת Spoon הנהדרת, שג'ון לנון הוא הווקליסט החביב עליו וגם שהוא מאוד נהנה מהביקור שלו בירושלים לפני שש שנים. איידן מופט מ-Arab Strap רמז בפנינו בסקוטיות שהליינאפ הפעם לא בדיוק לטעמו, ודיויד פאחו עם ההילה המלכותית התרגש לשמוע שיש לו מעריצים אפילו בישראל האקזוטית.

רק מה – לפנינו עמדו כ-30 שעות של הופעות, מפוזרות על פני שלושה ימים, רובן המכריע של להקות שמעולם לא שמענו עליהן. בקונספט אתה רוצה לצהול על ההזדמנות לשמוע מוזיקה חדשה. בפרקטיקה, טווח הקשב מתגלה כמוגבל. יתרה מזו – בקונספט אתה בטוח שאם סלינט ממליצים על מישהו אז הוא חייב להיות נפלא. במציאות……. הממממ…… מאיפה הגיע כל המטאל הזה פתאום? מה הסיפור עם הקאנטרי הנבוב? ועל שום מה קיבלו את הבמה להקות בארים בינוניות מקנטאקי? בהתחלה חשבתי שזו אני שלא מצליחה להיפתח למוזיקה החדשה, אבל בסוף כבר אי אפשר היה להכחיש שרוב מוחלט של הלהקות הקטנות, חלק ניכר מהן הגיעו מהשכונה של סלינט בלואיוויל, לא היו ראויות למעמד. לא הריף האינסופי של Endless Boogie ולא הביזאריות הקופצנית של Need New Body. לא הקאנטרי של שון גאריסון, וגם לא השבלוניות הרדודה של קינג קונג (אלה האחרונים נבחרו להופיע כי פעם בתחילת הדרך הסולן שלהם, איתן באקלר, ניגן בס בהרכב המקורי של סלינט). למזלינו, פה ושם משובצות כמה הופעות ששווה להידחק עבורן לקידמת הבמה. למשל ה-Melvins שחתמו את היום הראשון עם אוקסימורון של מטאל אינטליגנטי ומרתק, גדוש באנרגיות ובשיער הבלתי אפשרי של באז אוסבורן. מוגוואי, שחייבים את הקריירה שלהם בפוסט-רוק לסלינט, פתחו את היום השני עם הופעה מסמרת שיער שהרעידה את האולם, גם במובן המילולי. Spoon חשפו חלק נכבד מהתקליט החדש שצפוי לצאת במאי בהופעה הכי פופית של הארוע כולו. Mum האיסלנדים חיממו את הלב עם ההופעה החותמת של הפסטיבל, כשרוב הקהל מולם ישב על הריצפה באפיסת כוחות. פה ושם היו גם הרכבים פחות מוכרים שהצליחו לתפוס את האוזן – למשל האמריקנה המהוקצעת של Love as Laughter, או הפולק האפלולי של Born Heller, וגם הכוחנות של Bad Wizard שהופיעו פעמיים.

חוץ מהופעות משודר לחדרים ערוץ טלוויזיה ייחודי בעריכת חברי סלינט, בטווח בין סרטים תיעודיים על להקות בלוז עתיקות לסירטי טראש בניחוח קאלט כמו הגירסה התורכית לסטאר וורז. בפאב מתקלטים כל יום עד חמש בבוקר מוזיקת אינדי חסרת מעצורים. כמו רוב באי הפסטיבל הדרנו רגלינו מתחרות נעיצת העיניים המיותרת שנערכה בסיומו של כל ערב, וכמו רבים אחרים התמוגגנו בסשן האינדי-קריוקי כשהמנחה שיבש במכוון את שם שירה של ביורק ל-It’s Oh So Shit, ושרנו בקולי קולות עם הבחור המוכשר בעיניים עצומות על יושימי ומלחמתה ברובוטים הורודים.

והיו גם סלינט שחתמו את היום האמצעי בבמה הגדולה. שלושה מארבעת חברי ההרכב המקורי – דיויד פאחו הענק בגיטרה, בריט וולפורד הגאון בתופים ובריאן מקמאהן הפרפקציוניסט בשירה וגיטרה. אליהם הצטרפו לסיבוב האיחוד טוד קוק בבס ומייקל מקמאהן (אח של) בגיטרה בקטעים בהם בריאן חייב להתרכז בשירה. לא ענין של מה בכך, שכן במעט ההופעות המקוריות של סלינט הם לא נהגו לבצע את השירה בכלל. מלכתחילה הם היו יותר בעניין האינסטרומנטלי, גם אם קשה לדמיין את ספיידרלנד בלי צרחת ה-I Miss You המקפיאה, אבל בגירסת 2005 הם מחפשים נאמנות מקסימאלית למקור המוקלט. וזה בדיוק מה שאנחנו מקבלים. כמעט כל הרפרטואר הסלינטאי ארוז לשעה וחצי של מופע בימתי מוקפד עד כדי דיוק רובוטי, מול קהל אקסטטי שבקושי עוצר את התרגשותו. יש משהו בעיצוב הבמה, בתאורה שהם בוחרים, שהולם בדיוק את המוזיקה שלהם – רגע אפלה מוחלטת ורגע אור סנוורים, תאורה רכה אחידה מתחלפת בזרקור ממוקד ובוהק. בדיוק כמו המוזיקה שנעה בין שקט מותח להתפרצות גועשת וגם ברגעיה הסוערים ביותר לא מאבדת את הרגישות. במצב עניינים רגיל יכול להיות שהיינו אמורים להתאכזב מהשיחזור הפדנטי ומהעדר היחס לקהל (אפילו תודה לא אמרו לנו), אבל כשמדובר בהתגשמות של פנטזיה שלא היתה אמורה לקרות לעולם, ההתרגשות מהמעמד מטשטשת את הליקויים.
כמותית ספרנו בקושי שעות ספורות של חסד בתוך שלושה ימים של בינוניות. היסטורית ואיכותית, הופעת איחוד אחת של סלינט היתה שווה את הכל.

אבל לא כולם חשבו ככה.
המעריצים ברשת האינטרנט השתוללו. גם לפני הפסטיבל, כשנחשף הליינאפ ובתגובה כמה מהם איימו לשרוף את מגורי הפסטיבל של בארי הוגאן, וגם אחרי, כשנגוזה התקווה לגלות פנינים חבויות, הפנו אצבע מאשימה כלפי סלינט, שמצידם נעלבו מהיחס הקר. פאחו אפילו הגדיל לעשות וכתב מכתב ארוך בפורום שלו שבו הוא מתאר את כל תהליך בחירת הליינאפ, כמה מאמץ הושקע בזה, וכמה הם באמת ובתמים מעריכים כל אחת מהלהקות שנבחרו, אלא שהמכתב רק הגדיל את האנטגוניזם כלפיו והתגובות הלכו וניהיו מיליטנטיות.

אין ברירה אלא להודות – מכל פסטיבלי ה-ATP עד כה, לזה האחרון היה את האוצרים החד-פעמיים מכולם, ואת הליינאפ העלוב מכולם, אבל חובבי האלטרנטיבה יכולים להרגע. ATP חוזר לפורמה כבר באפריל הקרוב, בחסות וינסנט גאלו. כבר עכשיו תמצאו בין אלה שאישרו את הגעתם את אוליביה טרמור קונטרול בהופעתם הראשונה מזה שש שנים, את באק 65, בלוז אקספלוז'ן ופי ג'יי הארווי, והליינאפ טרם נסגר. בין כל הפסטיבלים שמתיימרים להציג חזות אלטרנטיבית, ATP ניצב בגאון בראש הפירמידה, היחיד שנאמן לרוח האלטרנטיבה האמיתית. היחיד שמעדיף הרכבים לא מוכרים כדי לגלות לכם אותם ולא כדי לחסוך כסף. היחיד שיסרב לארח בין כתליו מושכי קהל ידועים אם אין להם איכות מוזיקאלית בלתי מתפשרת. יש להם טראק רקורד כדי להוכיח את זה, וככה בדיוק הם מתכוונים להמשיך.

ובכל זאת, גם אני הייתי חייבת למחות בדרכי הקטנה על הכשל היחסי בפסטיבל האחרון. בדרך הביתה עצרתי בדיוטי פרי ורכשתי את הדיסק של בלוק פארטי. ככה זה עם אלטרנטיבה – אף פעם לא יכולה לעשות מה שאומרים לה.