כשההיסטוריה מדברת על מוזיקת רוק היא נוהגת לדלג מהסקס פיסטולז היישר לנירוונה, אבל היה משהו שהתחיל בשנות ה-80, והעדות לכך היא כאן מסביבנו

כך פתח סטיב אלביני את הופעת האיחוד הקצרה שלו עם Big Black בליל השבת שעברה, הופעה שנדרש אירוע מונומנטאלי במיוחד כדי שתקרה אחרי שאלביני הבטיח פעם אחר פעם לאורך השנים שביג בלאק התפרקה ב-1987, בלי שום כוונה לחזור.

למזלם של 7000 האנשים שהתאספו בשיקגו מכל רחבי ארצות הברית והעולם, סוף השבוע האחרון זימן אירוע מסדר הגודל הנדרש. במשך שלושה ימים עמוסי הופעות חגגה חברת התקליטים (להלן: לייבל) Touch and Go‏ 25 שנות פעילות. רבע מאה של עשיית תקליטים עצמאית. וביג בלאק לא היו שם לבד – 32 אמנים והרכבים שמרכיבים את ההיסטוריה של הלייבל, חלקם כאלה שהתפרקו מזמן, התייצבו לחגיגה.

אבל לפני שמגיעים לחגיגה צריך להבין מה הופך את טאץ' אנד גו ואת 25 השנים שלה לכאלה מונומנטאליים, לא רק עבור אלביני.

הפאנזין Touch and Goב-1981 קורי ראסק היה נער בן 16 בטולדו, אוהיו, עיירה שכוחת אל במרכז ארצות הברית. בימים שטרם עידן האינטרנט, טרם הולדת הבלוגים, YouTube, פודקאסטים ושאר המצאות של המאה ה-21, מוזיקה עצמאית קיבלה שתי במות מרכזיות בתקשורת: רדיו קולג'ים, שבהיותו מיזם אוניברסיטאי הופעל על ידי חבר'ה צעירים ולא היה כפוף לשיטת הפלייליסטים המסרסת ולתכתיבי הספונסרים, ופאנזינים – מגזינים בתקציב אפסי ותפוצה מוגבלת שנכתבו בדרך כלל על ידי חובבי מוזיקה מושבעים, נטולי השכלה עיתונאית רשמית, אבל חדורי התלהבות ותשוקה לעניין.
קורי, שהיה בעצמו חובב מוזיקה נלהב ובסיסט בלהקת הארדקור בשם Necros, התחבר לשני בחורים מהסביבה שהיו חברים בלהקת Meatmen, ובמקביל הפיקו וכתבו פאנזין פאנק בשם Touch and Go. המסר המרכזי של תנועת הפאנק בתחילת שנות השמונים בארצות הברית היה DIY. מה שלא תעשה לעצמך אף אחד אחר לא יעשה בשבילך. ולכן, כש-Necros הגיעו לשלב שהם רצו להקליט את החומר שלהם, זה היה רק טבעי שהחברים שלהם ב-Touch and Go יפתחו לצורך העניין לייבל, ויקראו לו באותו שם. שנתיים מאוחר יותר חברי Meatmen החלו לאבד עניין בפעילות שמחוץ ללהקה, וכשאחד מהם עבר לוושינגטון DC, קורי לקח על עצמו את המשך ניהול הלייבל.

כך, בקצרה, מתחיל הסיפור של Touch and Go, אולי הלייבל החשוב ביותר באמריקה ברבע המאה האחרונה. לייבל שמהיום שקם ולכל אורך שנותיו מקפיד לא רק על בחירה דקדקנית של האמנים שהוא מארח, אלא גם מתנהל בדרך שבמונחים של עסק כלכלי כמוה כהתאבדות. אלא שבניגוד לכל מה שמלמדים בבתי ספר לעסקים, העסק של קורי ראסק פורח ומשגשג. למעשה, השנה האחרונה הייתה אחת הטובות ביותר בכל ההיסטוריה שלהם.

שלושה עקרונות מייחדים את טאץ' אנד גו מתחילת דרכה ועד היום:

העיקרון הראשון: אין חוזים
"החתמת" אמנים נעשית בלחיצת יד בלבד. בטאץ' אנד גו אין חוזים כתובים, אין עורכי דין, אין סעיפים מיוחדים, ואין אותיות קטנות. כולם מקבלים בדיוק את אותו הסכם בעל פה שאומר: חצי ללהקה וחצי ללייבל מרגע שכוסו ההוצאות. לשם השוואה, בלייבל מרכזי נהוג להשאיר לאומן משהו כמו 10-15% מהרווחים, ושם גם צריך למכור הרבה יותר עותקים לפני שמכסים את ההוצאות המנופחות ומתחילים בכלל לראות איזה רווח.
המודל הזה, אותו טבע ראשון איאן מקקיי כשהקים את הלייבל Dischord שלו, ומזוהה היום עם טאץ' אנד גו, אומץ בתחילת שנות השמונים על ידי רוב הלייבלים העצמאיים שקמו ברחבי ארצות הברית. אלא שהתוצאה לא תמיד הייתה זהה. SST היה לייבל נערץ אבל ניהול ספרים לא היה הצד החזק שלהם. Homestead היו ידועים לשמצה בתור כאלה שתמיד מצאו דרכים מתוחכמות להימנע מתשלום ללהקה, ואחרים היו בעייתיים במידה דומה או יותר. על רקע זה, טאץ' אנד גו הגדירו מחדש את מערכת היחסים בין אמן ללייבל שלו והשתיתו אותה על אתיקה, יושר הדדי, ואהבה לדבר, דברים שקודם לכן כלל לא היו מובנים מאליהם. פשטות היא מילת המפתח. להקות, בפרט כאלה שמגששות את צעדיהן הראשונים בעולם האינדי, לא בנויות להיעזר בעורכי דין. לא ערוכות להיאבק על זכויותיהן. בנסיבות האלה, הנכס הגדול ביותר שטאץ' אנד גו מעניקה להם היא האמינות וההגינות של קורי, והמילה שלו, שהיא כבר שם דבר בעולם המוזיקה. ואלו דברים ששום חוזה בעולם לא יוכל לעגן אותם.

קורי ראסקזאת ועוד – ללא חוזה מחייב, כל אחד מהצדדים רשאי להפסיק את ההתקשרות בכל שלב שהוא, להקות זכאיות לעבוד בקצב שמתאים לרוח היצירתית שלהן, במקום לנסות להוציא ריליס כל שנה רק כי ככה כתוב בחוזה שלהם, ומובן מאליו שאין כל התערבות בתכנים.
25 שנה אחרי ההיסטוריה מכירה רק מקרה אחד בודד – גם אם כואב ומתוקשר במיוחד – שבו המודל קרס לנוכח המציאות. זה קרה כשחברי ה-Butthole Surfers לקחו את קורי ואת הלייבל שלו לבית המשפט, בדרישה לקבל לידיהם את הזכויות על האלבומים שהקליטו תחת המטריה של טאץ' אנד גו, בטרם עברו ללייבל מרכזי. לתדהמת תעשיית האינדי כולה, המאבק המשפטי הסתיים בניצחונם של הבאטהול סרפרז, וקורי נדרש לשלם להם פיצויים וכן להשמיד את כל המלאי שהיה במחסני הלייבל של התקליטים המדוברים.
ועם זאת, 7 שנים אחרי ההכרעה המשפטית המצערת, המודל שריר, קיים וחזק. לשמחת רבים, המאבק של הבאטהול סרפרס נותר מקרה מבודד שלא יצר לעצמו גרורות סרטניות שבכוחן היה לשתק את התעשייה העצמאית כולה.

העיקרון השני: אין דבר כזה Out of Print
כל אלבום שאי פעם יצא בטאץ' אנד גו זמין לרכישה. המטרה העומדת מאחרי עיקרון זה היא כפולה: למנוע סחיטה של מעריצים שבסך הכל רוצים לשמוע משהו של הלהקה האהובה עליהם, וגם, לשמר ולתחזק את ההיסטוריה של הלייבל. זה אולי נשמע הגיוני, אבל מבט מהיר מסביב מלמד שהרבה אלבומים, חלקם קלאסיקות של ממש, ניתנים כיום להשגה רק במכירות מאמירות באיביי, וזאת משום שהלייבל שלו שייך האלבום החליט שכבר לא משתלם להמשיך לייצר אותו כי הוא בקושי מוכר 20 עותקים בשנה. בטאץ' אנד גו מתרגשים כשאלבום ותיק שלהם מוכר 10 עותקים.
המדיניות הזו אגב, הוכיחה את עצמה גם מסחרית פה ושם, למשל עם Spiderland של Slint, תקליט שבזמן אמת בקושי זכה להתייחסות הקהל, ולו רק מפני שהלהקה הספיקה להתפרק בטרם הוא ייצא לאור. לאורך השנים Spiderland הלך וקנה לעצמו מקום בפנתיאון המוזיקה כאחד התקליטים החשובים ביותר של שנות ה-90. שנה אחר שנה יותר ויותר אנשים מגלים ומתאהבים בו ונכון להיות המכירות שלו עומדות איפשהו בין 50 ל-100 אלף עותקים. כלום במונחים של לייבל מרכזי, ועדיין לא מעט במונחים של אינדי. Songs About Fucking המופתי של ביג בלאק הוא עוד דוגמה.

משרדי Touch and Goהעיקרון השלישי: כולנו משפחה
לקורי ראסק יש שלושה פרמטרים לקבלת אמנים: קודם כל הוא צריך כמובן לאהוב את המוזיקה שלהם. אחר כך הוא מחפש כאלה שבהופעה הם טובים לפחות כמו בהקלטות, ובדרך כלל עדיף שהמופע שלהם יהיה טוב בהרבה. ולבסוף קורי לוקח תחת חסותו רק אנשים שהוא מרגיש שהוא יכול להיות חבר שלהם. ואז הוא גם מקפיד להיות חבר שלהם. אפילו היום, כשהקטלוג שלהם מונה כבר כמאה להקות, טאץ' אנד גו הוא עדיין אחד הלייבלים הכי משפחתיים שבנמצא. לאורך השנים אמנם נמצאו כאלה שבחרו לעבור ללייבל מרכזי כשניצבה בפניהם ההזדמנות, אבל רבים אחרים מצהירים על נאמנות חסרת גבולות לייבל ולעומד בראשו, למרות הפיתוי הכלכלי. המשפחתיות הזו באה לידי ביטוי גם בקשרים הענפים והמסועפים שבין הלהקות השונות, כשנגנים עוברים מהרכב להרכב, או מקימים להקה חדשה שבאופן מתבקש מצטרפת למשפחה.
ביחס לשנותיה, טאץ' אנד גו מחזיקה בקטלוג מצומצם למדי. לא מאמינים שם בכמות, ואם כבר בוחרים באמן, מנסים לתת לו את כל תשומת הלב האפשרית. לכן לעולם לא תמצאו אותם מוציאים 10 אלבומים חדשים בחודש אחד, ולכל אורך ההיסטוריה שלהם גם לא תמצאו תקליטי אוסף – אלה נחשבים מבחינתם כמסיחי דעת מיותרים. את האנרגיה שלהם הם מעדיפים להשקיע באמנים עצמם ולא בקידום הלייבל. למעשה, החגיגה הזו לציון 25 שנה היא החריג שמעיד על כל השאר וזו גם הפעם הראשונה שקורי עצמו הסכים לצאת לרגע מאחורי הקלעים ולהעניק ראיונות לכל דורש. הלייבל אף פעם לא היה העיקר – האמנים הם. ובהתאם לפרמטר השני שלו בבחירת אמנים – ההחלטה לחגוג את הלייבל עם הופעות של ההרכבים הייתה מתבקשת.

טאץ' אנד גו התחילה את דרכה באוהיו, אבל מהר מאוד עברה לדטרויט, שם, במקביל לפעילות בלייבל, קורי ואשתו ד'אז הפעילו גם מועדון הופעות. בניגוד למקובל, המועדון של קורי נועד לכל הגילאים – החלטה שאיננה עניין של מה בכך בארצות הברית, מקום שבו רוב מכריע של מועדונים והופעות נפתחים רק לקהל שמורשה בשתייה אלכוהולית, כלומר מגיל 21 ומעלה. לקורי, שבעצמו עוד לא היה בן 21 והכיר מקרוב את התסכול שבלהישאר בחוץ דווקא בגיל שאתה צעיר והכי פתוח לחיפוש מוזיקה מסוג שונה, היה חשוב שגם נערים יוכלו לפקוד את ההופעות במועדון שלו. וכאז כן היום – גם חגיגות 25 השנה ללייבל התהדרו באותה מדיניות פתוחה, אלא שהפעם, אולי בשל הנוסטלגיה וקהל היעד שלה, את הפתיחות ניצלו דווקא לא מעט הורים לתינוקות בני יומם שהביאו אותם עימם לחגיגות.

ב-1989 המועדון נסגר וטאץ' אנד גו היגרו שוב, הפעם לשיקגו. ההחלטה הייתה כמעט רנדומאלית, אבל בדיעבד התבררה כמכריעה. בשיקגו היה את התמהיל הנכון של אמנים, תרבות, תשתית וכמות מספיקה של אנשים כדי ליצור קהילה פורה ותומכת, וכיום, אחרי 17 שנות פעילות בעיר, טאץ' אנד גו מזוהה לחלוטין עם שיקגו. במקביל למעבר, הם מזערו את התלות החיצונית שלהם והקימו מערך הדפסה והפצה משלהם. המערך הזה הוא הסיבה לכך שהנגיעה וההשפעה של טאץ' אנד גו על התעשייה חורגת מהאלבומים שהם מוציאים בעצמם. הם משכירים את שירותיהם לשלל לייבלים עצמאיים אחרים, ביניהם כאלה מצטיינים כמו Merge, Drag City, Kill Rock Stars ואחרים. כמו הרבה דברים אחרים בטאץ' אנד גו, גם הפעילות הזו היא תולדה של החזון של קורי ראסק, שהבין בשלב מוקדם למדי שהחוליה החלשה של כל תעשיית האינדי היא הלוגיסטיקה הזו, ומרגע שהשתלט עליה, שמח לתת כתף לכל מי שמסביב.

מכל האנשים ששמם נקשר בלייבל, קשה לדבר על טאץ' אנד גו בלי להזכיר את סטיב אלביני. אלביני אמנם אינו נושא בשום משרה רשמית, אבל מעורבותו ותמיכתו לאורך השנים הייתה ונותרה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בהצלחת הלייבל.

סטיב אלבינימהיום שנפגשו קורי ראסק וסטיב אלביני, שניהם הרגישו כאילו מצאו את אחיהם האובד. האהבה שלהם לאותם דברים – שפרט למוזיקה כללה גם עניין מפותח בזיקוקים, אש וברביקיו, תפיסת העולם שלהם, העקרונות המנחים, הדברים שהם העריכו והדברים שהם זלזלו בהם, כל אלו הולידו חברות קרובה, ארוכת שנים ופורייה במיוחד.
אלביני, פרט להיותו גיטריסט בלהקת ביג בלאק, ואחר כך גם ב-Rapeman וב-Shellac, כולן כמובן תחת המטרייה של טאץ' אנד גו, קנה לעצמו שם – ובעיני רבים שם רע – בתור כותב טור מוזיקה ארסי במיוחד בפאנזין Forced Exposure. אלביני חד הלשון ונעדר העכבות הצליח להסתכסך כמעט עם כל מי שבא איתו במגע, להכעיס חברי להקות, בעלי מועדונים, כתבי מוזיקה, ועוד ועוד. בימים ההם, כשאולפן ביתי היה עניין נדיר ומהפכת המחשוב טרם הפכה לחלוטין את עולם ההקלטות, אלביני, שאת האי פי הראשון של ביג בלאק הקליט לגמרי בעצמו בחדר השינה שלו, נחשב למעין מומחה. יותר ויותר אנשים מהסצנה העצמאית ביקשו את עזרתו בהקלטות, ואלביני מצידו השקיע בחזרה את כל הכסף המועט שהיה מקבל בעבור עבודתו בבניית אולפן הקלטות עם הציוד הטוב ביותר שיכל להשיג. בתור מי שהיה ונשאר התומך הקנאי ביותר של תעשיית המוזיקה העצמאית, אלביני החליט כבר בתחילת הדרך לתמוך בה ככל שיוכל. אחת הדרכים לכך הייתה להעמיד את האולפן שלו לכל מי שרצה בכך ללא כל תשלום. התשלום היחידי שהוא היה גובה באותם ימים היה עבור הזמן שלו עצמו, שגם אותו הוא הגביל את למחירי רצפה. המשמעות הייתה שכל להקה שרצתה להקליט את עצמה, יכלה לבוא לאולפן המצויד לעילא של אלביני, ואם המשאבים שלהם היו דלים במיוחד, הם יכלו להביא איתם חבר שיקליט אותם, ולעשות זאת לגמרי בחינם. קשה להפריז בחשיבות קיומו של האולפן הזה לסצנה בשיקגו ובכלל. בעולם שבו להקות עצמאיות היו מתקיימות מ-$5 ליום ולייבלים היו חיים מאדים של מוטיבציה, האפשרות להקליט במחיר שהלהקה והלייבל שלה מסוגלים לעמוד בו הייתה מכרעת. גם בשנים שאחר כך, כשאלביני הפך למומחה מבוקש וראשון במעלה בהקלטות אולפן, וגם אחרי שהקים את Electrical Audio, האולפן המשוכלל שלו בשיקגו, הוא המשיך להיות תומך נלהב של המוזיקה העצמאית, על ידי כך שתמחר את עצמו באופן שונה בהתאם למשאבים של הלהקה שבאה להקליט אצלו. אלביני גובה כיום כ-$650 ליום מרוב האמנים שבאים להקליט אצלו, סכום שבמונחים של טכנאי הקלטות מפורסמים נחשב לבדיחה, פרט לאותם מתי מעט שמגיעים עם תקציב הקלטות שמן מטעם חברת תקליטים מרכזית – לאלה הוא מקפיד "לדפוק" מחיר שמן בהתאם. חוץ מזה הוא גם מקפיד לסיים את העבודה על אלבום – הקלטה ומיקסים – במשך שבוע עד עשרה ימים בלבד.
אלביני הקליט לאורך השנים חלק נכבד מאמני טאץ' אנד גו, והקפיד תמיד לעשות זאת במחיר שאפשר ללייבל לכלכל את עצמו. לפעמים המשמעות הייתה חינם לגמרי, בעוד שהתוצאה הייתה פנומנאלית.

ב-1991, בעוד הלייבל נקלע למרכזו של מאבק גירושים, קורי הקים את Quarterstick, לייבל אח לטאץ' אנד גו, שפרט לכך שהוא אפשר לקורי להמשיך ולהוציא תקליטים מבלי לערב בהם משפטית את טאץ' אנד גו, הוא גם נתן לו את הפתח לגוון את סוג המוזיקה שהוא הוציא. עם להקות כמו Big Black, Die Kreuzen, Scratch Acid, Butthole Surfers ו-Killdozer בקטלוג שלה, טאץ' אנד גו הייתה מזוהה עד לשלב זה כמעט לחלוטין עם מוזיקת רוק בכלל והארדקור בפרט, ואילו קורי הרגיש שיש עוד סוגי מוזיקה שהוא היה שמח לתת להם ביטוי. תחת המטרייה של Quarterstick התאגדו אמנים כמו Calexico, June of 44 ו-Shipping News, כולם בעלי זיקה קצת פחות אגרסיבית. כיום שני הלייבלים רצים זה לצד זה, אבל ההבדלים, כמו שכולם יודעים, לא באמת קיימים. בסופו של דבר זה בדיוק אותם אנשים ואותם תקציבים שעומדים מאחרי שני השמות.

אחרי 25 שנה, טאץ' אנד גו והעומד בראשה נהנים ממוניטין נטול רבב. אולי הביקורת היחידה שאפשר לשמוע כלפיהם היא שבכל 25 שנותיה, להוציא את רוב חברי TV on the Radio (שמאז כבר עברו ל-Interscope), מעולם לא היה שם אמן שחור. אולי מדובר בבבואה של החברה האמריקאית. לבטח מדובר בבבואה של העיר שיקגו, שעליה נאמר שמחצית מתושביה לא מחליפים מילה עם החצי השני, ובוודאי זו תמונה מהימנה למדי של מוזיקת הרוק וההארדקור, שלא משנה עד כמה המסרים שלה היו כחולי צווארון, היא נותרה כמעט לחלוטין נחלת הלבנים. המהפכה המוזיקאלית של נירוונה פסחה לחלוטין על השחורים והותירה אותם לבנות מהפיכה משלהם בנפרד.

אם אתם תוהים למה לחגוג דווקא 25, ההסבר הוא נסיבתי יותר משהוא מספרי. חגיגות העשור הוכתמו במאבק הגירושים. חגיגות ה-20 נפלו תחת צילו המכאיב של ההפסד המשפטי לבאטהול סרפרז, והודחקו סופית כשקורי, עד אז חובב אופנועים מושבע, נפצע באורח אנוש במהלך מרוץ בו הוא השתתף. נדרשה לו מעל שנה של אשפוז ושיקום מפרך על מנת לחזור לתפקד פחות או יותר. ואילו עכשיו, בשנה ה-25 לקיומו של הלייבל הזה, כל התנאים הבשילו והפירות היו מתוקים מתמיד.
מספר ימים אחרי האירוע, קורי הצליח לאזור מספיק מילים כדי לכתוב באתר של הלייבל:

It will forever be three of the very best days of my life. Thank you

דומני שזה לא יהיה מוגזם לומר שרבים מבין 7000 האנשים שהצליחו להיות שם איתו חושבים בדיוק את אותו הדבר.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

עד כאן חלק א'.
חלק ב' יעלה בימים הקרובים ויספר בהרחבה על החגיגות עצמן, שכללו הופעות איחוד בלתי נשכחות של הרכבים כמו Scratch Acid, Didjits וכמובן Big Black, וגם הופעות מרגשות עד דמעות של הרכבים עכשווים כמו Calexico, CocoRosie ו-The New Year.

בינתיים, האזינו לראיון רדיו שהעניק סטיב אלביני למגיש רדיו קנדי מספר ימים לפני סוף השבוע החגיגי.