הקדמה:
Blonde Redhead
הכתבה הבאה נכתבה כבר די מזמן – פחות או יותר כשהתקליט יצא. מסיבות כאלה ואחרות עד היום היא לא הצליחה להגיע אל בין דפי העיתון, ומאחר שהיא אוטוטו מאבדת רלוונטיות, אני נותנת לה במה כאן.
הסתכלות מהירה מסביב העלתה שברוב עיתוני העולם דוקא היללו את האלבום הזה, חלקו לו שבחים מהגבוהים שניתנו השנה, דיברו על אלבום שגדל על המאזין ככל שהוא ממשיך בשמיעתו, והותירו אותי תוהה אם אותם מבקרים הקשיבו פעם למה שאני מחשיבה בלונד רדהד. כי אלה של התקליט הזה, השטחיים, הרדודים, לא מדגדגים אפילו את ההם מפעם, שחרכו את האוזן והלב שלי והותירו בי רושם כל כך עמוק.
מצד שני – דוקא במדיה הארצשראלית האכזבה היתה די אחידה.
כשאני מנסה לפענח את הפער אני נזכרת ביחס המיוחד שיש לנו, הישראלים חובבי האלטרנטיבה, אל הלהקה הזו. אם לא שמתם לב, מזה מספר שנים שבלונד רדהד, בזער הענפין שלהם, זכאים להחשב כעוד אחת מאותן אנומליות מקומיות, זו שגורמת לנו לפעמים להתאהב באופן לא פרופורציונאלי בלהקות שבארץ מוצאן לא ממש זוכות לתהודה דומה. כך היה בזמנו עם רדיוהד (לפני שהתפתחו ונהיו מה שהם היום). כך היה, להבדיל אלפי הבדלות, עם מקסימיליאן האקר, וההיסטוריה רצופה בדוגמאות נוספות. דוקא בשנים שבעולם עוד לא ממש ידעו מי הם ומה הם, בארץ היתה קהילה שלמה של אנשים שכששאלו אותם מה הלהקה שהם הכי אוהבים היו עונים בלונד רדהד. כנראה שהמוזיקה שלהם הצליחה לנגן בדיוק על התפר שחיפשנו ואולי זו הסיבה שבדיוק כמוני (כפי שתוכלו לקרוא מייד), גם שאר המבקרים המקומיים שהלכו איתם דרך ארוכה לא מוכנים לקבל את תהליך הריכוך המתמשך.
מכל מקום, בניגוד למסורת – אני אפילו לא טורחת להעלות שיר לדוגמא. לא רוצה.
ועכשיו לטקסט (~בינתיים לא~) מעיתון "העיר" התלאביבי.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
Blonde Redhead – 23
אחת השאלות הנצחיות ביחס לאמנים שצברו לעצמם קילומטרז' של קריירה היא מה אנחנו מעדיפים שהם יעשו: יישארו נאמנים למה שגרם לנו להתאהב בהם מלכתחילה או ילכו לחקור כיוונים חדשים? אם הם נשארים מתי נאבד עניין? ואם הם זזים – כמה רחוק אנחנו מוכנים לבוא בעקבותיהם?
Blonde Redhead, טריו ניו יורקי שפועל ביחד כבר קרוב ל-15 שנה, לבטח נופלים בדילמה השנייה: הפער בין בלונד רדהד של תחילת הדרך, אי שם ב-1995, לבלונד רדהד שהוציאו החודש את "23", אלבומם השביעי, הוא עצום ובלתי ניתן להדחקה. ועם זאת, ככל שבוחנים את הדיסקוגרפיה שלהם מגלים שהם מעולם לא עשו קפיצות דרך דרמטיות. לו יכולתי לכמת את ההבדל הסגנוני בין אלבום לאלבום הייתי מגלה ודאי מרחקים מדודים בקפידה, מעין נוסחה מתמטית שבדיעבד תמיד אפשרה לזהות את הכיוון אליו הם יתקדמו על ידי אקסטרפולציה ממה שהיה באלבומים הקודמים.
בלונד רדהד – 23
מאחר שכך, קשה להגיד על 23 שהוא מהווה הפתעה גדולה. אחרי הכל, את הדיסטורשנים הם התחילו לזנוח כבר לפני שני אלבומים ב-Melody of Certain Damaged Lemons, האריזה הסכרינית עטפה כבר את אלבומם הקודם, Misery is a Butterfly, וקווי המתאר האלה הם בדיוק מרחב המחייה של האלבום החדש. יותר מתקתקות, יותר נגישות, ובאופן כללי גישה הרבה יותר פייסנית.
הגישה הזו היא לא עניין משני. הנה לפנינו להקה שפעם אחר פעם היטיבה ללכוד מלנכוליה גועשת לתוך מהלכי האקורדים שלהם, להקה שכל האזנה לאלבומים המוקדמים שלה דמתה למסע רגשי עמוק, כזה שלוקח אותך בין תהומות של עצב לפסגות של כעס מזכך, בלונד רדהד הצליחו לנווט בתבונה בין מלודיות מובהקת לנויז מוטרף, והמתח בין הקצוות המוזיקאליים האלה הוא שעשה אותם. אפילו כשהנויז הפך יותר ויותר מרומז, אפילו כשהכעס הלך והתפוגג, בעוד המלנכוליה מתקבעת ברקמה העמוקה של המוזיקה שלהם.
זה בדיוק מה שכל כך חסר כאן. המתח. אותם פערים שהם היו פותחים רק על מנת שיוכלו לגשר עליהם בתבונה. 23 כל כך חלק וזורם, כל כך חנפני ומנסה למצוא חן שהוא מצליח בעיקר להרגיז. הנגיעות האלקטרוניות, הפופ החלומי, כל אלה אינם נימוקים בפני עצמם, אבל התוצאה נשמעת מסונתזת, סינטטית, מעושה. על פני השטח הם עושים את כל המהלכים המובנים הבסיסיים של המוזיקה שלהם אבל במהות הם הכי רחוקים מהמסלול שבזכותו הם כבשו לעצמם מקום של כבוד אצל חובבי מוזיקה הרפתקנים.
ברצף האלבומים שלהם, 23 בהחלט אינו יכול להיחשב כהפתעה, אבל הוא כן אכזבה. אוקסימורון שכזה, שכן אכזבה היא הרי כשמשהו לא עומד בציפיות, והלא טענתי שציפיתי בדיוק לזה, אז למה בכל זאת?
כי יש להקות כאלה שאתה לוקח ללב. הרכבים שאימצת בשלב מוקדם, וחשבת שלנצח תלך איתם לאורך כל הדרך, ופתאום אתה מגלה שהאכזבה היחסית שהנחיל לך האלבום הקודם לא הייתה מקרית. שאין ברירה אלא לעקור את הצימוד הזה בינינו. כי בין האלבומים המוקדמים שלהם יש כמה שאני אקח איתי לכל פינה בעולם, ואפילו עם האלבום הקודם עוד הייתי מוכנה להיפגש פה ושם בבית קפה מזדמן, אבל אחרי שהקדשתי ל-23 את מכסת ההאזנות המחויבת, ועוד הוספתי לתת לו הזדמנות לתקן את הרושם הראשוני, עכשיו אני יודעת להגיד שאת האלבום הזה אני לא רוצה לשמוע יותר אף פעם.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
גם קליפ אני לא משדכת הפעם לפוסט, מאותה סיבה, אבל במקום, ואולי לשם ההשוואה, חיטטתי בארכיוני ומצאתי את הביקורת שכתבתי בזמנו ל"כל העיר" הירושלמי בעניין אלבומם הקודם – Misery is a Butterfly, וחשבתי שיהיה נחמד לשים אותה כאן, מעין השוואה והוכחת עקביות מצד המבקרת 🙂
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
Blonde Redhead – Misery is a Butterfly
זוכרים את הפירסומת ההיא שרצה כאן, זו שמראה איך פרי משונן וקוצני הופך לאחר השימוש בתכשיר להקלה על הגרון לתפוח חלק ומפתה? ככה בדיוק יוכל להראות הסרט האילם שיתאר את מקרה Blonde Redhead, להקה שהתחילה את הקריירה לפני תשע שנים ושישה אלבומים בגישה מתריסה עם ציפורניים חדות שננעצו בגיטרות בשרניות ושרטו מלודיות קטנות, ומשלימה עכשיו תהליך מניקור מפואר שבסופו היא יוצאת חלקה למשעי, מזמינה, נקייה.
המעבר מהפריק שואו של הלייבל Touch & Go לחיקם החמים של 4AD מתברר כעת כהרבה יותר מסתם מהלך עיסקי של מאחרי הקלעים, כי בלונד רדהד של התקליט החדש מתיישבים בנוחות מפתיעה בעומק הקטלוג של 4AD, אי שם בין, נניח, הקוקטו טווינז ל-Belly.
מלהקה שהיתה ונשמעה כבני חסותם של סוניק יות' (בלונד רדהד זכו להכרה ראשונית בחסות סטיב שלי, המתופף של סוניק יות' שאימץ אותם ללייבל שלו ד'אז) הם הלכו וגיבשו לעצמם צליל יותר ויותר עצמאי, השכילו לשזור בעדינות לתוך מסך הנויז מלודיות מקסימות, וככל שנקפו השנים והתקליטים נפטרו מהרעש ונותרו בעיקר עם המנגינה ועם השילוב הקונטרסטי והמשלים בין הקול השבור של קאזו מאקינו, הזמרת היפנית, לזה ההחלטי של סימון פאצ'ה, הגיטריסט האיטלקי. המוזיקה שלהם הפכה נוחה בהרבה מזו של להקת האם, לא פחות מקורית וייחודית ומרגשת עד דמעות. אם Misery is a Butterfly הוא ההכרות הראשונה שלכם עם בלונד רדהד יש סיכוי מצויין שתתאהבו בהם. הם עיגלו את כל הפינות, הם כבר לא עושים עליכם ניסיונות, הם בוגרים, מגובשים, מהוקצעים. אבל אם אתם מאלה שגדלו יחד איתם, אם אתם מאלו שציפו מהם בתקליט הזה להביא את המאסטרפיס של הקריירה, ציפו מהם לעלות ליגה, נכונה לכם אכזבה. ה-4AD-יזציה שבלונד רדהד העבירו את המוזיקה שלהם הפכה אותה להרבה יותר צפויה. כל מה שתשמעו כאן יכולתם כבר לשמוע מהם קודם, ויותר טוב – התופים כבר לא מטלטלים את השיר למקומות שאינם מתבקשים, הגיטרות כבר לא ממש חותכות בבשר החי, אפילו הצרחות של קאזו כבר לא מכאיבות כמו שהן היו פעם. כל המרכיבים עוד שם אבל במינון מופחת ועם חניית נכים צמודה – בלונד רדהד מעולם לא היו נגישים יותר. אז הם בשלים עכשיו להגיע לקהל רחב בהרבה, יש להם סיכוי לא רע להתקבע ברשימות ההשמעה של מיטב בתי הקפה בעיר, תוכלו להעניק את התקליט החדש במתנה להרבה יותר חברים מבעבר, אבל משהו בכל זאת צובט בלב – כי בלונד רדהד היו צריכים להגיע לקהל הרחב בדלת הראשית, להמציא את המיינסטרים מחדש. כנראה שלא היה להם את האומץ הנדרש.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *