M. Ward – Post-War
לו הייתי יושבת לכתוב ביקורת מן המניין על האלבום החדש של M. Ward וודאי הייתי מתעכבת על הצליל החם והעשיר שהוא מלא בו. חום תמיד היה מוטיב מפתח באלבומים של מאט וורד, אבל העושר הוא תולדה של הפיכתו ממיזם של איש אחד עם כמה חברים מזדמנים ללהקה של ממש. זה ניכר בעיבודים המורכבים, זה ניכר בשפע המתוזמר, בעומק הצלילים שמסביב. להקת אם וורד מעניקה בשלות מוקפדת לכל האלבום, מבלי לאבד אפילו לשנייה את הלב הפועם שלו. בלי להקריב את האינטימיות שוורד כה מצטיין בה.

לו הייתי מחברת רשימה רגילה על Post-War, האלבום החמישי של אם וורד, וודאי הייתי טוענת שוורד עומד כיום בשורה הראשונה של כותבי השירים בעולם. "מוזיקאי" היא מילה רחבה שמאגדת בתוכה סוגים רבים של כישרונות, וכשמסננים מתוכם את כותבי השירים מוצאים שם קומץ מוביל של פזמונאים בחסד, בינהם גם דן בייהר, א.ק.א דיסטרוייר (שעשה גם הוא השנה תהליך דומה והרחיב את המותג שלו מאיש אחד ללהקה של ממש), קולין מלוי מהדסמבריסטס שמזנקים ברגעים אלה ממש למרכז המפה, ועוד כמה.

לו נדרשתי לספר למן דהוא על הפרק החדש בקריירה של אם וורד הייתי מתארת כיצד מאלבום לאלבום אפשר לשמוע את וורד צומח ומתפתח. כמוזיקאי. כאדם. כדמות מפתח במוזיקה האמריקאית העכשווית. הייתי מספרת איך, כמו קודמיו, גם האלבום החדש צומח משורשים מובהקים של פולק אבל משייט הרחק משם, למחוזות שיש בהם את הרכיבים של קלאסיקה מודרנית מיידית, חוצת ז'אנרים ותיוגים. אלבום שכל שיר בו נשזר לתוך השיר שלפניו ואחריו. אלבום שעובד גם בתור שירים בודדים וגם בתור יחידה אחת שלמה.

הייתי וודאי מספרת על אווירת השמחה ששורה עליו, על הלחנים הצוהלים, על הגיטרות השובבות. על איך השירים מהתלים בנו, גורמים לנו לדבוק במיידיות שלהם לפני שהם חושפים את פרצופם האמיתי, העמוק. זה שיישאר איתנו גם אחרי עשרות שמיעות.
הייתי מספרת על קולו המלטף של M. Ward, שמרגיש כמו שמיכת נוצות רכה. על איך לא משנה באיזה אמצעי הקלטה מודרני יקליטו אותו – יש לו קול שכאילו שייך לחצי הראשון של המאה הקודמת. קול אנאלוגי. הקול הזה, שהתחיל בתור ניסיון לא לעשות יותר מדי רעש בעליית הגג של ההורים, נהייה למותג עצמו, והוא הדבר הראשון שכובש כל מי שמאזין לוורד: עתיק כזה, דרומי, בלוזי, מעושן – כל הדברים שוורד עצמו בכלל לא. הוא בקושי בתחילת שנות ה-30 שלו, לא עישן סיגריה מימיו, וחי בפורטלד, אורגון.

והייתי כנראה מתעלמת במכוון מהרובד המלנכולי החבוי לטובת זה המיידי, המואר. מבכרת התעסקות במה שעל פני השטח על פני התעמקות בקולות המבעבעים מלמטה.

אבל עכשיו, כשהאלבום הכי טוב ששמעתי השנה עד כה מתלכד בצורה מצמררת כל כך עם המציאות היומיומית שלנו כאן, בפינת העולם הנידחת שלנו, מרחק חצי עולם מפורטלנד שלו, עכשיו אין לי ברירה אלא להתעמק בקרביים שלו. להקשיב היטב לתמרורי האזהרה שפזורים בו וניבטים מכל עבר למי שטורח להביט מעבר לחזות העולצת. השמחה המאולצת של אחרי המלחמה הלא נדרשת לליטרים של הכחשה. שמחה שכל כולה יחסית למצב שקדם לה, ועכשיו היא שואבת חסד מכל מה שקודם היה מובן מאליו. ללכת הביתה בפשטות ולשיר God It's Great to be Alive (To Go Home – חידוש לשיר של דניאל ג'ונסטון). להיזכר בחבר אהוב ששם מבטחו בכח עליון עד שכדור ברזל פילח את ליבו (Requiem). ולטבוע בתוך דיכאון פוסט מלחמתי, I know when everything feels wrong (Post-War).
כבר יומיים שאני רק רוצה להשמיע את השיר הזה לכל מי שמלקק את פצעי המלחמה הטריים, לכל מי שמרגיש מבולבל עם מערכת הערכים שהוא גדל עליה למול המציאות המצטיירת לנגד עיניו, לכל מי שלא יודע לשלוף מהמותן את תכנית הפעולה האחת והיחידה שתציל את המדינה או את המשק או את הצפון או את הצבא. לכל מי שהטחת ההאשמות מסביב נראית לו כמו ריטואל ידוע מראש. לכל מי שלא נחרץ, לא בטוח, לא משוכנע, לא יודע ולא מעוניין להשיא עצות.

מאט וורד כתב את האלבום הזה סביב מלחמת עירק שממשיכה לפצוע את האמריקאים. הוא רצה לספר את סיפור הארץ אחרי שובם של החיילים, את סיפור המשפחות שלא ישובו לקדמותן. בראיונות הוא סיפר איך שני ספרים השפיעו במיוחד על תפיסת "אחרי המלחמה" שלו וסיפור השיבה הביתה – "וזרח השמש" של ארנסט המינגווי ו"בית מטבחיים חמש" של קורט וונגוט, וככה, בלי שיתכוון, יצא לו אלבום שהוא באותה מידה אלבום על העבר שלנו, ואלבום על העתיד שלנו, ועל ההווה פה בישראל. היסטורי ונבואי כאחד. אם נדרש לנו פסקול לרגעים שאחרי, להחליף את הפולחן הכפייתי של שירי יום הזיכרון שצפים ועולים מכל עבר, להמיר את הנחישות המיליטריסטית של שירי התקומה במציאות עדכנית, מורכבת, רב שכבתית, כזו שיש בה מקום גם להתלבטות, Post-War החדש של אם וורד, שייצא רשמית בעוד שבוע, הוא הבחירה שלי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

הוידאו קליפ המקסים ל-Chinese Translation, הסינגל הראשון מהאלבום (מזכיר רעיונית את הקליפ ל"החיים שממול" של ברי סחרוף – כמה חבל שאין למצוא אותו ברשת כדי להשוות)

M. Ward – Chinese Translation