הסלקטיביות של Touch and Go הותירה אותם ברבות השנים עם קטלוג מצומצם למדי, אבל כזה שאחוזי הפגיעה שלו הם מהגבוהים שבנמצא.

Chick Peas #11 הוא רטרוספקטיבה אישית של המוזיקה שיצאה תחת המטרייה הרחבה של הלייבל.
על מנת שיוכל לאכלס בנוחות מספיק צדדים שלה, הוא מחולק לשני חלקים: 11a, שעולה היום, ומציג את הצד הרועש של טאץ' אנד גו, ו-11b, שיעלה בקרוב ויציג את הצד השקט.
מאחר שמדובר בסקירה אישית, ברור לי שרבים, בפרט כאלה שמרגישים קרובים במיוחד לתוצרת של אמני טאץ' אנד גו לאורך השנים, לא יסכימו עם חלק או רוב או כל הבחירות. מבחינתי, מדובר באוסף של קטעים שמרגשים אותי באופן אישי, כל אחד בדרכו, בתקווה שהם גם מייצגים נאמנה חתך של מגוון העשייה שראתה אור דרכם לאורך השנים, מאז ועד היום.

אם כן, Chick Peas #11a לפניכם, ומספר סיבות מעולות לשמוע אותו:

• כמה מאבני הדרך של הרוק באו לעולם בחצי השני של שנות השמונים. הלהקות המיוצגות כאן הציגו, וחלקן עדיין מציגות, מקוריות וחזון שנעדר מתוצרתן של רבות ממשיכי דרכם. אם אתם שומעים את זה בפעם הראשונה בשנת 2006, חלקן עלולות להיתפס בעיניכם כ-"עוד להקה" שכבר שמעתם כמותה, אבל קחו את עצמכם 15-20 שנה אחורה כדי להבין שאלו היו פריצות דרך במוזיקת הרוק. בין אם מדובר בנויז – ז'אנר שנשאר גם אחר כך נחלתם של אינטלקטואלים ומתמידים בעיקר, ובין אם מדובר באדפטציית פופ מלודית לפאנק המהיר, שהפכה ברבות הימים לאחד הז'אנרים הכי פופולאריים ומסחריים בקרב נערים בארצות הברית ויפן (פחות באירופה איכשהו), וגם היסודות של האינדי-רוק, בחינת הפער בין רעש לשקט והמעבר ביניהם.
• רבים מהאמנים משתתפים כאן ביותר מלהקה אחת.
  • סטיב אלביני, הכח שמאחרי Big Black ו-Shellac, שהספיק גם לנגן בס עם Pegboy ולהקליט כמובן חצי מהלהקות כאן.
  • ג'ף פזאטי שהיה חבר בהרכב המקורי של Big Black ופרש כדי להתמקד בהובלה של ההרכב הראשי שלו – Naked Raygun, בו ניגן גם סנטיאגו דוראנגו, אף הוא חבר בביג בלאק.
  • ג'ון האגרטי, שניגן גיטרה באותה Naked Raygun ,ואחרי שהפעילות שם דעכה לקח את אח שלו בתופים והקים את Pegboy.
  • דיויד ייאו, שחצב את דרכו ב-Scratch Acid, ואז הומלך סופית עם Jesus Lizard.
  • ג'ון שמרסל, שהתחיל את דרכו ב-Braniac המבריקה וקצרת הימים, ואחר כך הקים את Enon (שתופיע בפרק ב')

  אלו רק חלק קצר מהקשרים שיידרש עץ רב מימדי ומשוכלל על מנת להציג את כולם.

• חוץ מזה, חלק נכבד מהלהקות כאן, ביניהן Big Black, Killdozer ו-Naked Raygun, הקפידו לשמר במקביל לחדשנות המוזיקאלית גם קו פוליטי נשכני, כך ששווה לנסות להאזין גם למילים כדי לתפוס את רוח התקופה.

עשו לעצמכם טובה ואל תירתעו מחלק א' הרועש. הוא הרבה יותר מתגמל ממה שההאזנה הראשונה לו עשויה לגלות.

48 דקות ו-43 שניות, כאן: [Chick Peas #11a :: Fire]

או ישירות מכאן:

והנה גם הפלייליסט המעוצב, לנוחות המשתמשים בנגן.

חלק ב', Chick Peas #11b – הצד השקט של Touch and Go, כאן

חוץ מזה, אתם מוזמנים לקרוא על הלייבל, ועל החגיגה