אפילו בעיצומו של הגל הלא נגמר של איחודים של להקות מיתולוגיות יותר ומיתולוגיות פחות, איחוד של סלינט נשמע כמו פנטזיה שלא נועדה להתגשם, ובכל זאת, בתחילת 2005 שמנו פעמינו לאנגליה קפואה כדי לחזות במה שהיינו משוכנעים שלעולם לא נזכה לראות.
אמנם חזרנו אמביוולנטים ביחס לפסטיבל, אבל גם משוכנעים לגמרי בחד-פעמיות של ההרכב המיתולוגי קצר הימים הזה.

את הליינאפ המלא של הפסטיבל אפשר לראות כאן: [Slint ATP Lineup]

זה מה שכתבתי מייד עם תום הפסטיבל (בעריכה קלה), בתוספת כמה מהקליפים הקצרים שהצלחנו לצלם:

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כמה אנקדוטות בעניין ה-ATP שהסתיים אתמול, לפי סדר ההתרחשות פחות או יותר.

The Melvins

The Melvins

המלווינז שחתמו את היום הראשון הביאו אותה בהופעה הכי מלאת אנרגיות של כל הפסטיבל. מאוד כבד, מאוד דחוס, אבל בלי השטיקים של ההבי מטאל. לא הופעה לבעלי לב חלש ולבאז אוזבורן יש את התסרוקת הכי פסיכית ברוקנרול.
** גם הפעם לא יצאתי מההופעה עם כוונה לקנות מהיום כל דבר שהמלווינז הוציאו. זה בכל זאת מטאל מדי בשבילי. אין לי בעיה עם רעש, ואני עומדת מאחרי עניין האנרגיות הנהדרות שיש להם, אבל מוזיקאלית הרעש שלהם בכל זאת פחות מדבר אלי מהרעש של מוגוואי למשל.

Mogwai

Mogwai

מוגוואי פתחו באופן מרשים את היום השני, והעלו את רמת הדציבלים באולם למקומות שבקושי נראו אפילו בהופעה של המלווינז. הם גם אירחו באחד השירים את איידן מופט מארב סטראפ שבעצמו שימש כתקליטן הבית של הפסטיבל והפליא בבחירותיו בין הופעה להופעה. חוץ מזה, מופט רמז בפנינו שגם בעיניו הליינאפ קצת תמוה (לפחות בהנחה שהצלחנו להבין את המבטא הסקוטי הכבד… )

Spoon

Spoon
Something To Look Forward To

Spoon
The Beast and Dragon Adored

ספון סגרו את הבמה הקטנה ביום השני עם אחת ההופעות הכי שוות בפסטיבל כולו, אולי בגלל שהן אחת הלהקות הבודדות שממש היכרנו מלפני. הם כללו בין השאר כמה וכמה שירים מהאלבום החדש (שמסתמן כמצויין, מאוד ג'ון לנוני ברוחו, במובן הטוב של המילה). בשיחת מסדרון קצרה לפני סיפר לנו בריט דניאל שהוא יודע שהאלבום זלג כבר לרשת, אפילו שמע שמישהו צרב אותו וניסה למכור את העותק הצרוב באיביי… וחוץ מזה הוא היה בירושלים לפני שש שנים ומאוד נהנה.

Slint

Slint – Nosferatu Man

האיחוד של סלינט התרחש בסופו של היום השני. על הבמה היו חברי סלינט המקוריים – דייב פאחו, בריאן מקמאהן ובריט וולפורד ואיתם על הבס במקום טוד בראשיר היה אחד, טוד קוק, ובגלל שבריאן הוא כנראה קצת מוגבל, אז בשירים הקשים יותר, אלה שהשירה בהם היא יותר בגדר דיבור שלא ממש יושב על המוזיקה, בריאן היה אחראי על הווקאלז בלבד ואת תפקיד הגיטרה שלו מילא אחיו, מייקל.
מה היה? כל הרפרטואר המוקלט פרט לשיר או שניים מטוויז + קאבר ל- Cortez the Killer של ניל יאנג שהיה נהוג בהופעות המעטות שהם עשו בזמן אמת.
איך היה? מרגש לאללה בשל גודל המעמד, וקצת מאכזב בגלל שבסופו של דבר זה היה ביצוע אחד לאחד של התפקידים המוקלטים. בקושי יכולת לזהות שמדובר במופע חי. לא תודה לקהל, לא שלום, לא שמחים שבאתם.
השמועות מאחרי הקלעים אמרו שהם היו לחוצים פחד לפני ההופעה. אולי זו הסיבה. אולי זה גם אומר שבפורום מחר הם יהיו יותר משוחררים.
בכל אופן, לא התאפקנו והלכנו למחרת בזמן אחת ההופעות להגיד לפאחו שהיה כבוד לצפות באיחוד.

Mum

Mum

מום חתמו את היום השלישי ואת הפסטיבל כולו בהופעה מנומנמת מעט. רוב הקהל כבר לא ממש הצליח להחזיק את עצמו על הרגליים בעמידה. פה ושם כשהם עולים בטונים זה נהיה מקסים, אבל בשאר הזמן זה אמביינט עם צירצורים וקרכצים שנשמעים כמו חיבור חשמלי מקולקל. בסך הכל סיום סביר.
** סיכוי טוב שלו הם היו מופיעים ביום הראשון הייתי הרבה יותר בעדם, אם כי גם אז סביר להניח שלא הייתי מבינה את הקסם שברעשי חיבור חשמלי רופף. אבל כן, היה קסם וחדווה בהופעה שלהם שנעדר למרבה הצער מהרבה מההופעות האחרות.

וכל השאר
ומה בין לבין תשאלו? קצת דירהוף, קצת מאטמוס, והרבה אוסף בלתי נגמר של להקות והרכבים שאף אחד לא שמע עליהם. רובם, מצער לומר, גם לא ממש היו ראויות למעמד. חלק נכבד מדי הוקדש לחברים של סלינט מלואיוויל שנשמעו כמו לא יותר מלהקות בארים בינוניות, או קאנטרי בנאלי, או מטאל לא רלוונטי, או בדיחות שהתקשנו להבין. ביום הראשון עוד היינו סבלניים. בשני היה נחמד, ובשלישי זה כבר הפך לגמרי בלתי נסבל לראות עוד להקה שאתה לא מכיר אף שיר שלה והמוזיקה שלה בינונית להפליא, כך שבחרנו לפרוש לענייננו עד להופעה החותמת של מום. אה, כן, ומארק קוזלק ביטל.
** בקיצור – צודקים אלו שזיהו את הסייגים בקולי. הליינאפ המאכזב התגלה כ… מאכזב, והחשש שלי שאלטרנטיבי ככל שתהיה, זה בלתי אפשרי לשמוע ברצף 20 להקות שאתה לא מכיר אף שיר שלהן, התברר כמדוייק למדי. היו היילייטס נהדרים אבל בינהם היו גם הרבה מאוד אורות נמוכים.

מסביב לעומת זאת היה סבבה. אינדי קריוקי זה ממש כיף, במיוחד כשהקהל מכיר גם הוא כל מילה מיושימי שנלחמת ברובוטים הורודים. יכולת די בקלות לפגוש את האמנים שעניינו אותך במסדרונות, או בתור לשירותים, או אפילו על כוס בירה פה ושם. מכרו גם מרצ'נדייז אבל באנגליה כמו באנגליה – המחירים המוטרפים הרתיעו אותנו מרוב הגודיז שהוצעו למכירה. והיה קר ברמות שישראלים כמונו לא מורגלים בהן, אבל שרדנו בגבורה.