יוני 20, 2006

מבקרי מוזיקה עם הילה מיתולוגית ורלוונטיות אבודה – זה מה שמעניין אותי

כנראה שזה מה שהכי מעניין אותי לכתוב עליו: מבקרי מוזיקה עם הילה מיתולוגית – מי מטעם הקהל ומי מטעם עצמו – שבמאמץ רב ובעבודה קשה הולכים ומאבדים את הרלוונטיות של עצמם.

רבות כבר דוסקסה השתתפותו של גל אוחובסקי כשופט בעונה הנוכחית של כוכב נולד. בתור מי שצופה באדיקות ובהנאה רבה בתכנית עוד מהעונה הראשונה, בתור מי שחושבת שהעונה הנוכחית היא בינתיים המענגת מכולן (לא כולל נינט), יש לי בעיקר דברים טובים להגיד על הנוכחות האוחובסקית בפאנל.
אבל באגף הביקורות פרי עטו, אין כמו מראה עיניים כדי להדגים את חוסר הרלוונטיות של המדור שלו (שכרגע מתאכסן בטיים-אאוט, אבל כרגיל, זה עניין זמני בלבד):

בלאק הארט פרוסשן בטיימאאוט

אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל, עם כל כך הרבה שטויות בטקסט כל כך קצר, אז אני אתמקד באיזכור האגבי והמטופש כל כך למייספייס. בנאיביות שלי אני מצפה ממי שמסקר את המוזיקה בעולם להבין קצת יותר בדינמיקות של מייספייס לפני שהוא משחיל את זה פנימה. דומה שאוחובסקי מפספס את העובדה שיודע כל מי שפתח לעצמו פעם יוזר ברשת החברתית הזו: "חברים" במייספייס זה לא יותר מסך הזמן שהשקעת – אתה או מישהו מטעמך, ועל פי רוב, זה מדד גרוע למדי לפופולאריות.
אני מתעקשת על נקודה שהיא אולי מינורית בסך הכל של הדברים, אבל היא בעייתית בעיני בדיוק כמו שהאיזכור של מרקורי רב והפליימינג ליפס (תמיד תמיד ביחד, אגב, למרות שהקשר בין הרפרנסים האלה לבין עצמם נהיה קלוש מתקליט לתקליט) גם הוא בעייתי – שניהם מעידים על ניתוק, סטגנציה, שטחיות, אלמנטים שמלווים את המדור של אוחובסקי כבר לא מעט זמן ועדיין לא מונעים ממנו לקבל את העבודה הבאה.

נכון שמישהי כמוני שעוקבת די באדיקות אחרי המוזיקה העצמאית שנעשית בעולם לא חייבת מדור כזה, אבל איכשהו, פעם היתה מעניינת אותי הדיעה שלו בעניין האלבומים שהוא סיקר, ועכשיו אני מגלה שמשבוע לשבוע הסיבה היחידה להתבונן במדור של אוחובסקי היא כדי לדעת מה מייבאים לארץ.
בכוכב נולד לעומת זאת….. שם אני ממש מוצאת את עצמי מריעה לו ולדעתו, גם כשהיא אינה מנומקת או רהוטה.

* * * * * * *

[ אבל אז… כאילו כדי להרגיז, הוא מפרסם גם טקסט מפורט (ונרקיסיסטי למדי, לא נכחיש) בעניין דניאל ג'ונסטון ואני נאלצת לסלוח לו, רק כי כל האמצעים כשרים להביא עוד אנשים להקשיב לטירוף הג'ונסטוני שאותי מצליח להביא לסף דמעות בנאיביות הערומה שלו ]

9 תגובות »

  1. היי ,

    מסכימה עם כל מילה. כשישבתי אתמול עם אמא שלי ואחותי
    לראות כוכב נולד תוך כדי אכילת אורחת ערב מגניבה
    הן השתוממו מכך שאני לא אוהבת את אוחובסקי…הרי "הוא כ"כ מתאים לך…"

    אז כן, המצאותו בפאנל הקרוע של כוכב נולד תורמת ומגוונת את התוכנית. הוא מביא טיעונים עמוקים של מבקר מוזיקה שלא מחפש פלקטיות אלא קצת יותר מעבר. גם אם לא תמיד הוא מתנסח ברור, הוא בעצם מעלה את רמת התוכנית והעונה הזאת – למשועממים שבנינו- הולכת להיות מענינת ואני שצפיתי בעברי בתוכניות ותמיד יצאתי עם כאב בטן חריף- מודה שהפעם המתח בין הערסים הפלקטים לרוקרים בעלי הנישה האישית- מאוד מעניין אותי.

    אבל! בתור נציג המוזיקה האלטרנטיבית בעיתונות הכתובה, הוא לא מפסיק לחפף לטעות וגם מעודד למגניבות
    רדודה ובלתי נסבלת.

    תגובה מsis — יוני 24, 2006 בשעה 11:13 am

  2. וגידי אביבי, טלית שכולה תכלת?

    תגובה מדנה — יוני 24, 2006 בשעה 8:10 pm

  3. אולי כי מעולם לא התעניינתי בו מספיק, אולי כמלכתחילה אין לי מי יודע מה ציפיות ממנו, אולי כי רוב הזמן הוא לא נוגע במוזיקה שיקרה מספיק לליבי – מכל הסיבות האלה אין לי תיזה מגובשת בעניין גידי אביבי.
    אבל אם תזדמן לפניי כתבה מרגיזה פרי עטו, אני משוכנעת שאני אמצא מה לומר 🙂

    תגובה מהארגו — יוני 25, 2006 בשעה 4:54 pm

  4. אני באמת לא מבין מה הרגיז אותך כל כך בביקורת שלו על BHP… האיזכור של מייספייס?

    אבל כל מה שהוא כתב על האלבום עצמו, נכון לגמרי. אם יש לך ביקורת על גל אוחובסקי, זאת לא דוגמא טובה ל"הרבה שטויות בטקסט קצר".

    הוא לא טעה בעובדות. הוא איבחן נכון את המגמה המוארת יותר של SPELL לעומת קודמיו. גם הקישור לפלמינג ליפס ומרקורי רב לא מופרך וההערה בנוגע לאביב גפן היא קריצה חביבה, לטעמי.

    תגובה מבועז — אוגוסט 22, 2006 בשעה 10:19 am

  5. בועז, שנסכים שלא להסכים?

    כי באוזניים שלי, Amore Del Tropico היתה הפריצה של BHP אל האור (ועוד עם לא פחות ממקצבים לטיניים), ודוקא The Spell מסמל איזושהי שיבה ליסודות האפלוליים.
    כי באזניים שלי כל קשר לפליימינג ליפס הוא קלוש ביותר, ומרקורי רב?! איזה מין רפרנס הם מרקורי רב ב-2006? (ומתי כבר יוסכם שמותר להגיד פליימינג ליפס בלי להמשיך עם מרקורי רב?)
    כי האיזכור של מייספייס כל כך מאולץ שקשה לי לבלוע אותו כמוטיב מרכזי בביקורת (היי, זה תופס בערך רבע ממנה).
    כי הקריצה לאביב גפן היא בעיני מעליבה, אבל כאן זה כבר באמת סתם הסנוביות שלי…

    ובעיקר כי לא למדתי דבר וחצי דבר על מה אוחובסקי חושב על התקליט הזה, מעבר לכך שהוא מכיר את ההרכב ויודע שיצא להם תקליט חדש. מה לעשות, אני רוצה יותר בביקורת מוזיקה, ואני מהמרת שאני לא אהיה רחוקה מהאמת אם אני אנחש שהטור הזה נכתב בדקה וחצי בדרך מהמקלחת למיטה או משהו כזה.
    לולא היה מתנוסס מעליו שמו של אוחובסקי, ספק אם עורך המדור בטיימאאוט היה מסכים לקבל טור כזה.

    ועל זה אמרתי – רלוונטיות אבודה.
    אגב, היתה לי דוגמא נוספת שבועים מאוחר יותר שהבעירה את חמתי, הביקורת על סוניק יות' החדש שחלקים נרחבים ממנה עסקו בסוגיית גילה של קים גורדון ביחס לגילו של תורסטון (שזו אגב בכלל לא סוגיה, וידוע לכל שהיא מבוגרת ממנו ב-5 שנים, אבל למה זה בכלל חשוב בשלב שהם מוצאים את האלבום ה-20 שלהם), אבל התעצלתי להביא את הראיות 🙂

    תגובה מהארגו — אוגוסט 22, 2006 בשעה 11:20 am

  6. הגיל של קים גורדון אכן לא רלוונטי. אני מסכים איתך.

    אני מצאתי את החדש של BHP כמעין דיסק שבו הם פותחים חלון. פחות מחניק. אבל זה אולי רק באזניים שלי (ואני אוהב אותם נורא, את בלאק הארט..)

    זה לא שאוחובסקי בעיני הוא המבקר הכי מוצלח בארץ (המבקר הכי מוצלח בארץ אי פעם כבר לא כותב ביקורות בשום עיתון, וקוראים לו דויד פרץ) – אבל אני תוהה (אני באמת תוהה) אם הכתיבה שלו אכן כל כך השתנתה עם השנים…

    זאת אומרת, האם בתקופת המדור שלו ב"חדשות", לפני 17 שנה, הוא כתב יותר עמוק ורציני?
    אני חושב שאם תחזרי לקרוא ביקורות מהשנים ההן, תגלי להפתעתך שלא.

    אוחובסקי תמיד נתן תפריטי טעימות. כמו שכתבת בעצמך, זה מאפשר לך להתעדכן בנוגע לדיסקים שמייבאים לארץ. זו תמיד יותר סקירה מרפרפת, מאשר ניתוח מעמיק (כמו למשל, בבלוג הזה).

    מי שאוהב את הגישה החיננית וקצרת הרוח הזאת, נהנה מאוחובסקי. מי שמחפש משהו יותר משמעותי, יילך לחפש ביקורות אחרות (בן שלו ב"הארץ" כותב יפה מאוד, לטעמי).

    תגובה מבועז — אוגוסט 23, 2006 בשעה 1:39 pm

  7. האמת, יש סיכוי לא רע שאתה צודק.
    אולי זה בגלל שלפני 17 שנה עוד לא הייתי אותה קוראת ביקורתית שנהייתי עם השנים, או שלא היה לי מספיק למה להשוות, בעולם נטול אינטרנט ומקורות מידע חלופיים.
    הנקודה האחרונה אגב היא כנראה מהותית עבורי, כי לפני 17 שנה, סביר להניח שעצם הרישום הקטלוגי היה בו מן היכולת לחדש לי ולרוב מכריע של הקוראים, שבעצמם התקשו להגיע למידע. זה כבר מזמן לא תופס בימינו, ואולי בגלל זה אני רוצה ביקורת שתכיל קצת יותר באגפים התיאוריים שלה ובאגפים הביקורתיים שלה.

    תגובה מהארגו — אוגוסט 23, 2006 בשעה 4:52 pm

  8. טוב,…אז אין בינינו מחלוקת, בעצם. אנחנו די מסכימים.

    מוסד הביקורת המוזיקלית עבר מהפך די גדול מימי "קליפ" של "חדשות" ו"מיקס" ב"כל העיר".

    אני עדיין מעדיף כתבות-ביקורת, כמו אלה שעשה שרון מולדאבי בסוף שנות ה-80 ב"חדשות". כמו אלה שפירסם יורם בר ז"ל ב"כל העיר". כתבות שמשלבות גם דיעה, גם אינפורמציה וגם יכולת ניתוח. מולדאבי, לטעמי האישי, היה בתקופה מסויימת המבקר הכי חשוב בישראל – מפני שהוא תמיד היה רציני, ולא התפתה לאופנת הדאחקות וההפוך-על-הפוך-על-הפוך. לצדו היה את מיכאל רורברגר ב"העיר" שהרחיב מאוד את אופקיו של מי שרצה לדעת על מוזיקה בהקשריה התרבותיים הרחבים.

    אבל אם יש משהו שנראה נלעג היום יותר מכל, זו הציניות האלק מתוחכמת שהיתה למבקרים מסויימים, בנוגע למוזיקה שהגיעה מחו"ל ונתפסה כ"אלטרנטיבית".
    רמת המבקרים בשנים 1987-1997 היתה, ברובה, מתחת לכל…ביקורת. רובם המכריע היו מבקרי-מוזיקה גרועים, בורים, ללא הבנה אמיתית, עם ציניות ממאירה ווללא אהבה אמיתית למוזיקה.

    מכיוון שאני שומר הרבה מאוד גזרי עיתונים, יש לי את כל העדויות המרשיעות. את כל השטויות של המבקרים (וגם שטויות גדולות שאני בעצמי כתבתי ופירסמתי בהיותי מבקר צעיר ויעני-מגניב…)

    מי שהיה בעל גישה רצינית וכבדה (ולכאורה שמרנית יותר) שרד את מבחן הזמן. לקרוא היום ביקורת של מולדאבי על IN MY TRIBE של 10000 MANIACS ב-1987
    ב"קליפ" – ולהתמוגג

    דווקא היום, בפורומים למוזיקה ובאתרים כמו "השרת העיוור" ובבלוגים כמו זה – אפשר למצוא ביקורות והתייחסויות למוזיקה ברמה גבוהה פי 10 יותר ממה שהיית מסוגל למצוא בעיתונות של השנים ההן.

    זו הברכה הגדולה שהאינטרנט הביא. הוא לא הרג את הכתיבה, אלא להיפך. זה העידן של כל-נער-עם-מקלדת-ומחשב-הוא-מבקר, אבל יש גם כותבים מופלאים ומרגשים, שגורמים לך לרצות להכיר את המוזיקה שהם כותבים עליה.

    גורמים לך להתאהב.

    תגובה מבועז — אוגוסט 23, 2006 בשעה 10:50 pm

  9. טעימות – זה מה שנשאר כיום, בעיני

    לגבי אוחובסקי – גם אני אישית חושב שהוא עבר שינוי עצום לרעה.

    אי שם ב99 איבדתי את החשק לשמוע מוזיקה. זה משבר שנמשך משהו כמו שנתיים וחצי ונוצר בעיקר כי כל המוזיקה המסחרית הפכה להיות חרא אי שם בסוף 98, הגראנג', הבריט רוק (ופופ) איבדו מזוהרם לטובת מוזיקה שחורה איומה. בתור ילד בן 17 מנתניה, שלא ידע עדיין מה זה אינטרנט ומה זאת מוזיקה אלטרנטיבית, פשוט איבדתי את האמון במוזיקה פופולרית עכשווית.

    בסביבות 2001 התחלתי לקרוא את הטורים של אוחובסקי, הייתי אז חייל, ובכלל לא הייתי מודע למה זה amg, ודומיו, כך שהמידע האינפורמטיבי שהוא נתן עזר לי מאוד. הייתי קורא את הטורים שלו ורץ להוריד אותם מהאינטרנט, ואחר כך לקנות אותם. הכרתי דרכו לא מעט להקות. אבל בביקורות האלו היה הרבה יותר מסתם מידע. הרגשתי שהבנאדם אוהב את המוזיקה שהוא כותב עליה, ושחשוב לו שעוד אנשים יכירו אותה.

    כיום אני לא מסוגל לקרוא ביקורות שלו. ניימדרופינג ענק וגיבובי שטויות שטחיות.
    אבל אני כן מאוד מתעניין לדעת איזה דיסקים הוא שומע וכותב עליהם. ואז אני ניגש להוריד אותם, ומחליט מה דעתי עליהם.

    לרוב ההמלצות שלו טובות
    פשוט צריך להסתכל רק על שם הדיסק, ולהתעלם מהביקורת עצמה
    בגלל זה אני חושב שצריך להתייחס לביקורות שלו כטעימות בלבד. הצצה חטופה שמגרה אותך להתעניין הלאה

    תגובה מדני לו — ספטמבר 14, 2006 בשעה 12:29 pm

RSS עבור התגובות לפירסום הזה | כתובת טראקבאק

הוספת תגובה