יש רגע אחד בשיר הפותח של Bitter Tea, האלבום האחרון של ה-Fiery Furnaces, שורה אחת שמגיחה לפתע ונדבקת לי ללב יותר מכל שיר שלם ששמעתי לאחרונה.
בדרך כלל עם שירים שאני אוהבת זה משהו כוללני, עובר דרך כל החלקים והחזרות של השיר, אבל כאן זה בסך הכל כמה שניות שבאות והולכות בתוך בליל של 4 ורבע דקות שאני שומעת שוב ושוב רק בשביל שהן יגיעו כבר. זה הופך את כל המעברים המוזרים, את כל הפראזות האלקטרוניות, את כל הצלילים הצורמנים, לשווים. זה הופך אותו לשיר הכי מושמע אצלי בשבוע האחרון. אני יושבת ושומעת ומחכה במתח שאלינור תשיר כבר את השורה הזו. עם הקול העמוק והחם שלה, עם האינטימיות הזו שמגיחה משום מקום ומשנה לחלוטין את כל המבנה והתחושה של הקטע השלם שברובו מרגיש דוקא מרוחק וגרנדיוזי.
25 שניות בין 1:55 ל-2:20 (ועוד פעמיים שהשורה הזו מהדהדת במקומות אחרים), מביאות למיצוי את כל מה שהכי טוב ב-Fiery Furnaces, להקה שאף פעם אתה לא יודע למה לצפות מהקטעים שלה, שאף פעם לא נותנת לך להתרגל, להתרווח בנוחות, לדעת לאן הולך השיר.

My Dog Was Lost
(But Now He's Found)

Blueberry Boat, האלבום השני שלהם בקריירה, היה אלבום השנה שלי לשנת 2004 בדיוק מהסיבות האלה, וכל זה עוד כלום לעומת האנרגיות המדהימות שיש להרכב הזה בהופעה. במיוחד עכשיו אחרי שסליטר קיני התפרקו, אלינור פרידברגר היא האישה הכי כאריזמטית שאני מצליחה לחשוב עליה במוזיקה העכשווית. הנוכחות שלה על הבמה ממגנטת, פשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. היא מזכירה גם בקול וגם במראה את פאטי סמית' אבל היא גירסה מעודנת יותר, הרבה יותר נשית, אבל עם לא פחות עוצמה ובערה פנימית.

הנה תראו (סליחה על איכות הסאונד המחפירה). גם זה צולם ב-ATP האחרון: הכלב שלי הלך לאיבוד אבל עכשיו הוא חזר.

ומאחר שכמו עם כל השירים של ה-Fiery Furnaces, גם את In My Little Thatched Hut יהיה כנראה בלתי אפשרי לשבץ באחד מהפודקאסטים של אפונים בחלל, מגיע לו מיני שידור אישי רק בשבילו: [Fiery Furances – In My Little Thatched Hut]