עוד ביקורת הישר מעיתון "העיר" התל אביבי, בגירסה מעט מורחבת, ובתוספת תופיני מולטימדיה להנאת הציבור.
האלבום עצמו צפוי לצאת השבוע (5 במרץ באירופה, 6 במרץ באמריקה), או אז מתקפת הפירסום צפוייה לטפס לדרגה של פסיכיות. מוצדקת אולי, ובכל זאת – אם אתם כאלה שנרתעים מהייפים, בין אם הם ראויים ובין אם לאו, עשו מאמץ לשמוע את האלבום הזה במעט הימים שנותרו ולגבש את עמדתכם באופן עצמאי.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
נפצח כרגיל בשיר, לליווי המשך הקריאה. בחרתי דוקא בשיר מעט פחות אופייני, קינת בלוז חמה שהיתה בין הראשונות לכבוש אותי מתוך אלבום שכל כולו כיבוש אחד מתמשך:
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
Arcade Fire – ווין באטלר ורג'ין צ'אסיין
אחת לכמה שנים עולם שלם של חובבי מוזיקה, מעצבי דעת קהל ומובילים תרבותיים עוצרים את נשמתם לקראת צאתו של אלבום. לא מדובר בהייפ התורן, כי אם באלבומים מהסוג הנדיר, כאלה שמקיר לקיר, מיבשת ליבשת, הולכות ומצטברות העדויות שמדובר באירוע עוצר נשימה, כזה שעומד להגדיר את התקופה שלו. היזכרו למשל בגל השמועות שליווה את יציאתם של אלבומים כמו The Joshua Tree של U2 , או OK Computer של Radiohead. כי זה סדר הגודל שעומד בפנינו. לא פחות.
בעולם המוזיקה של ימינו כבר אין סודות. אלבומים דולפים טרם זמנם כבדרך של שיגרה, ובמהלך קרוב לחודשיים בהם Neon Bible, אלבומם השני של ההרכב הקנדי Arcade Fire, מסתובב בחוץ, הוא תפס תאוצה כשל הוריקן אימתני מעל שמי האוקיינוס. דומה שעד שינחת השבוע על חופי חנויות המוזיקה, הממשיות והוירטואליות כאחד, כבר לא יימצאו כאלה שלא יודעים שהם חייבים אותו לעצמם.
אז איך הגיעו ארקייד פייר למעמד הזה?
די מהר למעשה. הם התחילו כמעין קולקטיב מוזיקאלי במונטריאול, עם חברי הרכב משתנים, בראשם ווין באטלר, ואיתו בת-זוגתו רג'ין, אחיו וויל, ומספר נגנים נוספים. ב-2003 הם הוציאו אי פי שהספיק כדי לייצר עניין בקרב מספר לייבלים עצמאיים והביא להחתמתם ב-Merge, וב-2004 יצא Funeral, אלבום הבכורה. תוך חודשים ספורים היה ברור שנולדה כאן תופעה. לא מהסוג שמכסה עיתונים בתמונות אופנתיות, או כזו שמרפדת את מדורי הרכילות באנקדוטות של מאחרי הקלעים – ארקייד פייר הרוויחו את החשיפה שלהם בזכות הכישרון. בזכות אלבום בכורה שנשק לשלמות. מגובש, מהודק, מרשים בכל קנה מידה שבוחנים אותו ולגמרי בלתי ייאמן עבור להקה שזה לה האלבום הראשון.
למרות גב של לייבל עצמאי ומערך יחסי ציבור צנוע למדי, אחרי חצי שנה הם מכרו כבר 60,000 עותקים – פנטסטי בקנה המידה שיועד עבורם, ובכל זאת רק יריית הפתיחה. בזה אחר זה הם אומצו על ידי תחנות רדיו בכל רחבי העולם, השתחלו ל-MTV ולשלל תכניות לייט נייט מחוף לחוף, אפילו דיוויד בואי הכריז על Funeral כעל אלבום השנה שלו ל-2004 והצטרף אליהם למספר הופעות, ובהתאם, המכירות נסקו ל-300,000 עותקים, האלבום הנמכר ביותר בכל זמנים של Merge. כמו שהדברים נראים כרגע, לא יהיה זה הימור פרוע להניח ש-Neon Bible עומד לשבור את השיא.
למה דווקא הם?
ההצלחה של ארקייד פייר בקרב קהילת האינדי היא כמעט ברורה מאליה, אלא שבניגוד לחבריהם לסצינה הקנדית הפורה, יש להם איזו איכות שמבדילה אותם מהסביבה. יש בהם קסם שמצליח לפנות לשכבות מגוונות של קהל – לא רק לילדי אינדי נלהבים שתרים אחר איזו ייחודיות נעלמת, כי אם גם למבוגרים שמחפשים את הצליל האנאלוגי החם שנעדר מהפקות עכשוויות, לכאלה שמחפשים פופ איכותי שלא מבזה את המאזין ולא מרגיש משובט או מפורמט.
אם יש משהו שארקייד פייר יודעים לעשות, אולי טוב יותר מכמעט כל הרכב פעיל אחר כרגע, זה לסחוף את המאזין לתוך מערבולת של רגשות. באגביות כזו. בלי שזה ירגיש מאולץ. חלק מהקסם נעוץ וודאי בקול המיוחד של ווין באטלר, בנכונות שלו לילל לרגע ולהישבר ברגע שאחריו. חלקו נגזר מבחירת העיבודים האמיצה, התיזמורים הסימפוניים, המנופחים, הצליל הגלאמי, השימוש בארסנל כלי נגינה אינסופי, קריאות השמחה שמהדהדות ברקע. אבל מעל לכל עומדת העליונות המלודית שלהם. קשה שלא לתהות בעניין הפסיכולוגיה שהופכת רצף מסויים של אקורדים למרגש, אבל ברור שארקייד פייר הצליחו לפצח איזה קוד סודי כזה. בין אם מדובר במארש ניצחון הימנוני או בבלדה נוגעת ללב, השירים שלהם רחוקים מלהיות קלישאתיים, נדושים או צפויים, ובכל זאת הם מלהיבים ומהפנטים באופן שקשה להתנגד לו.
התקליטים הם רק חצי מהסיפור, שכן ארקייד פייר בהופעה הם כח על טבעי. מדובר בסופה. מטח אנרגיה שמתפרץ עליך מהרגע שהם עולים לבמה ורק הולך ומתגבר לכל אורכה. עם שירים שמסוגלים לעטוף אצטדיונים שלמים ולהרגיש אינטימיים כבמועדון שכונתי, עם עשרות כלים שונים שעוברים ביניהם ברוטציה, ועם השתתפות פעילה של קהל שמכיר בעל פה כל תו וצורח איתם כל מילה, מדובר בחוויה נדירה. לא במקרה כל אחת מההופעות האחרונות שלהם, הן באמריקה והן באירופה, נמכרה במלואה בתוך דקות ספורות, וזה עוד לפני שהאלבום החדש יצא.
Neon Bible
ההבדל המרכזי בין Funeral ל-Neon Bible הוא סביבתי, יותר משהוא מהותי. מוזיקאלית מדובר באלבום שממשיך את קודמו בצורה רציפה למדי, פורט על נימים דומים. חיטוט מדוקדק יביא למסקנה שהשמחה אולי קצת פחות החלטית. נבירה במילים תזהה עלייה קלה באמירות חברתיות, אבל גם ככה, ארקייד פייר אף פעם לא כותבים מילים ישירות. בדיוק כמו עם המוזיקה שלהם שמחביאה בתוכה שכבות רבות של ניואנסים, גם המילים מקפידות להישאר רב משמעיות, לרפרף לצד האמירה, אפילו אם ביסודה היא לעיתים חריפה ובוטה. קחו למשל את Antichrist Television Blues שמדבר באופן מרומז על הורים שמנצלים את הילדים שלהם. השמועות טוענות שבאחד מגלגוליו המוקדמים השיר הזה נקרא למעשה Joe Simpson, על שם אביהן של אשלי וג'סיקה.
מוזיקאלית ההבדלים דקים אבל הסביבה אליה יוצא Neon Bible שונה בתכלית. זה דבר אחד להצליח עם אלבום בכורה וזה עניין אחר לגמרי להצליח לשחזר את ההישג – ויש שיאמרו אף להתעלות מעליו – באלבום העוקב, למול רף ציפיות אימתני. הפעם הם לא עומדים להמם את כולם עם אלבום שמגיע משום מקום – הפעם כבר מדובר בחותמת של ניצחון להרכב שמגדיר מחדש את הצליל של שנות האלפיים. ארקייד פייר הם מסוג הלהקות שמסוגלות להחזיר את האמון לכל מי שתעשיית המוזיקה היא עבורו כבר הרבה יותר מדי תעשייה והרבה פחות מדי מוזיקה.
אחת לכמה שנים קורה קסם כזה בו נולד אלבום שלא רק שכולם מחכים לו, לא רק שכולם מצפים ממנו להיות הדבר הכי טוב שהם שמעו כבר המון זמן – הוא באמת כזה.
* * * * * * * * * * * * * * * * *
שלושה שירים כבר הוצגו מטעם הלהקה עד כה, מתוכם שני הראשונים קשורים באנקדוטה משעשעת. ארקייד פייר תיכננו להעלות לאייטיונז את הסנונית הראשונה מתוך האלבום המסקרן שלהם לרגל סוף השנה האזרחית, מתוך כוונה לתרום את כל הרווחים ממנו לאירגון צדקה. אלא שבעידן הדיגיטאלי, 10 פיקסלים למטה עם העכבר ואתה בבעיה. במקום להעלות את Interventions, כפי שתיכננו, העלו בטעות את השיר שבא אחריו, Black Wave, Bad Vibrations. לקח יומיים עד שמישהו עלה על הטעות ואז כבר נהיה מסובך לארגן את כל ענייני הצדקה ובכל, אז הציעו למי שרוצה סתם לתרום והורידו את השיר השני, למרות שהוא כבר היה זמין בשלל בלוגים ומערכות שיתוף, וקיצור יצא קצת בלגאן.
בכל אופן, השיר השלישי, Black Mirror הוא השיר שפותח את האלבום, והוא גם הסינגל הרשמי הראשון, אבל קליפ עוד אין בנמצא, וארקייד פייר הם גם ככה, כאמור, קודם כל ולפני הכל להקה של הופעות, אז הנה, לסיום, קליפ שצילמתי במו ידי, באחת ההופעות המצויינות ביותר שזכיתי לפקוד: ארקייד פייר בסנטארל פארק, סתיו 2005, ודיויד בואי בא לעשות כבוד.
Arcade Fire & David Bowie – Wake Up
(אל תסתפקו במועט – You Tube עמוס בקליפים נוספים שלהם מכל ההופעות, כולל אלה האחרונות. שווה להציץ).