פברואר 4, 2007

אוף מונטריאול – בין את'נס לאוסלו

הקדמונת —

אחרי העדרות ארוכה, לא רק מכאן אלא כמעט מכל מה שקשור במוזיקה, יש לי פוסט חדש, היישר מעיתון "העיר" התל אביבי המחודש: מה חשבתי על האלבום החדש של אוף מונטריאול. לעיתון יש שיקולי מקום ועריכה, אבל לי אין, אז זו הגירסה המקורית, ואפילו עם עוד כמה תוספות בסוף ומולטימדיה — מותר המדיום האינטרנטי המופלא על העיתון הסטטי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

קודם כל, לפני שנתחיל, זהו אחד השירים האהובים עלי ביותר מתוך האלבום: The Past is a Grotesque Animal. במקום לשים אותו בסוף, כשאתם כבר מתים לצאת מהעמוד הזה, ככה תוכלו לשמוע אותו ברקע בעודכם ממשיכים לקרוא (מה גם שהוא ארוך מדי כדי לכלול אותו ב-Chick Peas עתידי, כך שזה משרת מטרה כפולה):

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

’Of
Of Montreal – עטיפת האלבום

יש משהו קצת מעציב בלכתוב על להקה שפועלת כבר 10 שנים, שהוציאה כבר למעלה מעשרה אלבומים, כולם ראויים ולרוב אף הרבה מעבר לכך, ובכל זאת אתה נדרש, באופן סיזיפי כמעט, להסביר את הבסיס, לתאר את הייחוס. אין בכך כדי להעיד על בורותו המשוערת של הקורא הממוצע, כי אם על אלמוניותה היחסית והמסתורין שנותר טבוע ב-Of Montreal. כל כך הרבה פעילות, שפע בלתי נדלה כמעט של יצירתיות שבאה לידי ביטוי בכל אחד מהאלבומים, קווים ברורים של התפתחות ובכל זאת, דבר מכל זה לא הצליח להביא אותם לחזית. אפילו לא לחזית הייצוגית של האינדי. למרות שהכישרון של קווין בארנס, הרוח החיה מאחרי ההרכב, לא ניתן להכחשה, ולמרות שהוא אחד הלהטוטנים הגדולים ביותר שפועלים כיום, בעל יכולת למזג מגוון אינסופי של סגנונות לתוך מבנים בלתי צפויים ובו בעת קליטים, הצלחה מהסוג הזה היא כנראה כבר לא בקלפים שלו.

השם שלהם מטעה – לאוף מונטריאול אין כל קשר לקנדה. הבסיס שלהם הוא באת'נס ג'ורג'יה, עיירה שעיקר פרסומה הוא בסצינה המוזיקאלית שצמחה ממנה בשני העשורים הקודמים. שם, באת'נס, התחבר בארנס בשנת 1997 עם חברי קולקטיב אלפנט 6, חבורה של מוזיקאים שפעלו בשלל להקות והתמחו בפופ פסיכדלי מורכב שבסיסו בפופ הנאיבי של שנות השישים והשבעים, עם אדפטציות עדכניות. גם אוף מונטריאול התחילו ככה, עם השפעות מובהקות של הביטלס, עם ההרמוניות של הביץ' בויז, ועם הרבה חיבה לריי דייויס והקינקס שלו. לקח לבארנס הרבה שנים להחליט שחשוב לו להיות מחובר לא רק לעבר אלא גם למה שקורה במוזיקה העכשווית, ואת ההשלכות של זה קל לשמוע יותר ויותר בתקליטים האחרונים, בפרט בזה החדש שמתהדר בשם הסתום Hissing Fauna, Are You the Destroyer?. הפופ עוד שם, גם התיזמורים המורכבים, השכבות האינסופיות של כלי הנגינה וההרמוניות, אבל עכשיו הם יושבים לבטח בתוך מעטפת דאנס, א-לה LCD Soundsystem, ויש גם נגיעות מובהקות של פּאנק, ואפילו הדים של ג'אז. נשמע הזוי? כן. אבל זה בדיוק מה שיפה כאן.

אלא שהקונפליקט המרכזי ב-Hissing Fauna אינו בין מגוון הסגנונות שהוא מאכלס, כי אם בתווך בין המוזיקליות האביבית, זו שכמעט כל הזמן משדרת אווירת חגיגה נטולת דאגות, לבין המילים שמספרות את סיפור הקרע המשפחתי והמשבר האישי שעבר על קווין בארנס בימים בהם נכתב והוקלט האלבום. אחרי שהתחתן ב-2003 עם נינה, אהובתו הנורבגית שאף הצטרפה כנגנית להרכב שלו, הצמד עבר לגור בנורבגיה שם גם נולדה ביתם הבכורה. אחרי כמה חודשים התברר שהמרחק מהבית והניכור בארץ הזרה גרמו לבארנז לשקוע בדיכאון עמוק שבסופו הוא החליט לחזור לארה"ב, בעוד נינה וביתו נשארים מאחור. מאז הם כבר הספיקו לאחות את הקרעים, אבל האלבום הזה הוא בעיקר תולדה של החודשים הקשים שקווין בילה בגפו. “There’s a girl that left me bitter, I want to pay some other girl to just walk up to her and hit her,” הוא שר ב-She’s a Rejector. אחרי שנים בהן המילים שלו עסקו בעיקר בסיפורים על אנשים אקסצנטריים בשולי החברה, בארנס שר הפעם בגוף ראשון ואינו מהסס לגעת בשדים הפרטיים שלו, להתעמת איתם למול עיני כל העולם הרואות.”It’s so embarrassing to need someone like I do you" הוא זועק ביצירה האפית ואולי הטובה באלבום כולו, 12 הדקות של The Past is a Grotesque Animal, שהן גם הסטייה המשמעותית ביותר שהוא עושה באלבום לעבר הצד האפל מבחינה מוזיקאלית, ועדיין שיר שבקלות יוכל להתנגן על רחבות ריקודים אלטרנטיביות.

קולקטיב אלפנט 6 כבר מזמן הפך למיתולוגיה, אבל התבוננות קצרה בלהקות מתוכו שעדיין פעילות באופן סדיר מגלה כי אוף מונטריאול היא כיום המקורית שבהן, היצירתית ביותר, זו שהכי כיף לחכות לאלבומים החדשים שלה. בקרב האוהדים המסורים שלהם צפויה להתעורר מחלוקת בין אלה שיחשבו ש-Hissing Fauna הוא פסגת היצירה שלהם עד כה לבין אלה יחשבו שהכיוונים החדשים שאוף מונטריאול מתפתחים אליהם מרחיקים אותם מהרוח המקורית שבה הם התאהבו. כך או כך, כולם וודאי יסכימו שמעטות הלהקות שיש להן את האומץ להמשיך להתעדכן, להתנסות ולאתגר ככה אחרי עשר שנות פעילות אינטנסיבית, ועוד להצליח להביא בכל פעם משהו חדש, כזה שאחרי כמה עשרות שמיעות הססניות הופך לידיעה מוצקה שמדובר פה בהישג לא מבוטל.

* * * * * * * * * * * * * * * * *

עוד כמה דברים שכדאי לדעת לגבי אוף מונטריאול ולא שרדו את שיקולי המקום:

קודם כל – מדובר בלהקה תיאטרלית למדי. ההופעות שלהם תמיד מתהדרות בשלל תלבושות ואביזרים, והם שמחים להפוך את החוויה למיצג חזותי בנוסף לאספקט המוזיקאלי. כאן גם נעוצה התשובה שלהם לכל מי שהאשימו אותם – כמקובל בכל עדות האינדי באשר הן – ב-sellout אחרי שמכרו שיר שלהם מהאלבום הקודם לפירסומת של רשת סטייקים אמריקאית. הטיעון המנצח היה שכדי להביא לבמה מופע שלא ייראה כמו הפקת תיכון דלת אמצעים, הם צריכים מימון, ואם מישהו פונה אליהם ומציע להם כסף שמאפשר להם לעשות את זה בלי למשכן את החיים, זה לא הופך אותם לסלאאוט, בדיוק כמו שזה לא הופך את האלבומים והשירים הקודמים שלהם פתאום לפחות טובים משהיו.

אספקט חזותי נוסף שאוף מונטריאול מקפידים בו לאורך השנים הן עטיפות האלבומים התמיד מרשימות שלהם. מי שאחראי עליהן הוא דיוויד בארנס – אחיו הצעיר של קווין. את העטיפות הראשונות הוא עיצב עבורם כשעוד היה תלמיד תיכון, והיום, כשהוא כבר מעצב עסוק יש לו פחות זמן להקדיש לפרוייקטים האלה, אבל הוא עדיין עומד מאחריהן. מסוג העטיפות שבשבילן שווה לקנות אלבום ולא סתם להוריד אותו. עוד עבודות של דיוויד בארנס אפשר לראות באתר שלו, The Bee with Wheels.

אם לא ידעתם קודם והתעצלתם ללכת לבדוק את משמעות השם, Fauna היא ממלכת החי, כלומר, כל בעלי החיים באיזור גיאוגרפי מסויים. מכאן שהתרגום הכי קרוב שאני מסוגלת לו לשם האלבום הוא "ממלכת חי רוחשת, האם אתה ההורס?". מבחינתי זה לא מבאר כלום, כך שאפשר בשקט להמשיך עם השם האנגלי המקורי, עד שיגיעו, אם יגיעו, ביאורים מצד הלהקה. שמות השירים, לעומת זאת, נראים גם הם קריפטיים, אבל זה רק כי רובם קרוי על שם מקומות בנורבגיה.

ועכשיו, לסיום, הנה קליפ חדש שהם הוציאו לסינגל מתוך האלבום: Heimdalsgate Like a Promethean Curse. בהתאם לאמור לעיל, Heimdalsgate הוא שם הרחוב בו נינה וקווין גרו באוסלו, והקליפ מדגים את הפן התיאטרלי המדובר שלהם.

Of Montreal – Heimdalsgate Like A Promethean Curse

5 תגובות »

  1. וואו, איזה שיר חזק!
    אשכרה שילוב בין דאנס לפּאנק (ועוד הרבה יותר…)

    כתבת נהדר וסיקרנת אותי
    שווה להתחיל מהאלבום הזה?
    או מהאלבומים הראשונים, ולעבור איתם את המסלול שהם עברו?

    בכל מקרה, שכוייח
    אל תעלמי לכל כך הרבה זמן!

    תגובה מדני לו — פברואר 9, 2007 בשעה 9:21 am

  2. טוב, אז עכשיו ראיתי גם את הקליפ,
    איזה מוזרים הם…
    אהבתי!

    תגובה מדני לו — פברואר 9, 2007 בשעה 9:26 am

  3. היי דני,

    תודה.
    הגישה שלי עם הרכבים ואמנים שאני לא מכירה תמיד היתה להתחיל מהאחרון (פרט למקרים נקודתיים בהם ברור לכולם שיש קלאסיקה מסויימת ברפרטואר שעולה על כל הריליסים האחרים).
    במקרה של אוף מונטריאול זו בהחלט נראית לי דרך טובה, כי מדובר באלבום מצויין, שמשכלל את הרעיונות של שני הקודמים. אחר כך שווה גם לבדוק את תחילת הדרך שלהם, בפרט (לטעמי) את The Gay Parade.
    ואם כבר אתה בסביבה, אז בדוק גם כמובן את אוליביה טרמור קונטרול וסירקלטורי סיסטם.

    זהו 🙂

    תגובה מהארגו — פברואר 9, 2007 בשעה 2:11 pm

  4. מרתק ומסקרן.
    תודה.

    אני אבדוק את זה בהקדם ומקווה להתאהב
    (-:

    תגובה מבועז — פברואר 10, 2007 בשעה 10:09 am

  5. אם כבר עברית של רשת גימל אז עד הסוף –
    "צופנים סוד" (במקום: "קריפטיים")

    וברוך שובך.

    תגובה מsharper — פברואר 23, 2007 בשעה 5:23 pm

RSS עבור התגובות לפירסום הזה | כתובת טראקבאק

הוספת תגובה