בימים האחרונים פיתחתי לי תחביב:
בכל כמה שעות אני חוזרת לעמוד העצומה למען ביטול הגזירות שניחתו לאחרונה על תכנית הרדיו "הקצה" ובודקת מי הצטרף.
בהתחלה זה היה סתם כדי לראות כמה כבר חתמו, אבל ככל שהתפוצה התרחבה ומספר החותמים גדל, גיליתי שבכל עמוד אני מוצאת לפחות 3-4 שמות שמוכרים לי מתחומי העשייה התרבותיים השונים. שדרני רדיו, עיתונאים, מוזיקאים, אמנים, כותבים, אנשי תיקשורת, כולם חתומים שם בשמם.
בואו נהיה ריאליים.
העצומה, גם אם תביא 10,000 חתימות. גם אם תביא 100 אלף, לא תשנה את ההחלטות בטווח המיידי. שיקולים של כבוד, שיקולים של אגו, שיקולים של נערות רוק אולטימטיביות שכבר הבטיחו להן תכנית אישית בשעות שהתרוקנו אחרי פינוי קוואמי.
חשיבותה של העצומה והסיבה הכי טובה לחתום עליה היא לעורר מודעות. להוכיח שיש קהל בחוץ שרוצה ומוקיר ומעריך את קיומה של תכנית מוזיקה אלטרנטיבית ברדיו. שיש קהל שצמא לשמוע קצת יותר ממה שהפלייליסט הגלגל"צי ונגזרותיו מרשים לו. רוב הסיכויים שזה לא יעזור למקרה הנוכחי, אבל זה עשוי להניע איזה גלגל קטן במקום אחר לגמרי שיראה לנגד עיניו את הקהל הנאמן שמחפש משהו קצת שונה מהשטיח החדגוני שפורשים בפניו רוב הערוצים רוב שעות היממה. לו ישבנו כולנו וקיבלנו את רוע הגזירה בדממה היינו נותנים יד לא רק לקיצוץ הזה אלא גם לקיצוץ הבא.
אם רייטינג הוא המדד היחידי, לתכנית כמו "הקצה" אין ולא יהיה לעולם סיכוי לעבור את סף הקבלה. זה לא סוד שרוב האנשים רואים ברדיו קישוט קטן בשולי השיגרה שלהם. הרייטינג המאמיר של גלגל"צ בנוי בדיוק על אנשים מהסוג הזה. יכול להיות שמשהו בדרך יתפוס להם את האוזן, יכול להיות שמשהו אחר יעצבן אותם והם יעבירו ערוץ, אבל בגדול, הם לא באמת מה שברדיו כל כך אוהבים לכנות "מאזינים". הם לא מאזינים – הם שומעים, ככה ביי דה וויי, שלא יהיה שקט, ו"הקצה" לא מתמזגת להם טוב עם השטיח.
אלא שאם יש משהו ללמוד מרשימת החותמים זה שרייטינג איננו הסיפור כולו. תכנית כמו "הקצה" איננה נמדדת רק בכמות המאזינים אלא גם במי הם. מי אלו היום ומי הם יהיו מחר. לטוב ולרע, אלו אנשים שמובילים את התרבות במדינה, וזה נכון היום כמו שזה היה נכון פעם. תשאלו את שלל האמנים, אנשי התרבות והתקשורת שלנו על איזה תכניות רדיו הם מתרפקים ותגלו אחוז לא פרופורציונאלי בכלל שיספר לכם על תכניות כמו מופע הרדיו והטרנזיסטור האגדי של קוטנר, על הפסקת עשר המיתולוגית של מיכל ניב, על קצת אחרת של יוסי כסיף ואורלי מורג. זה לא מקרי. האנשים שהולכים לעסוק בתרבות לפרנסתם, אלו שבסופו של דבר יובילו, הם כמעט תמיד אלו שכבר בגיל צעיר בחרו לא להסתפק במה שמציעה המדיה הקונבנציונאלית, אלא חיפשו עוד אופציות להעשיר את עצמם ואת עולמם. חלקם ילכו לקרוא מדפים שלמים בספריה, אחרים ילכו לצפות בכל סרט שנוצר מאז 1930, וחלקם ילכו לשמוע עוד ועוד מוזיקה שנותנת להם קשת רחבה של טעמים ואפשרויות. אגב, רבים מהם יעשו גם וגם וגם. אלה האנשים שעשר שנים אחר כך יאחזו במושכות התרבות בארץ, יהיו מעצבי דעת קהל, כי ככה זה בכל תחום שיש בו עשייה תרבותית. השוליים אט אט מחלחלים למרכז ומשפיעים עליו, המרכז של מחר הוא השוליים של היום, ולכן תמצאו את אלו שתרבות היא בראש מעייניהם מחטטים בקצוות, במקום בו קורים הדברים שאוטוטו יעניינו את כולם.
סביר להניח שרבים מאותם אלו שחותמים כרגע על העצומה למען השארת הקצה במתכונתה המורחבת כמעט ולא יינזקו מהדיאטה הכפויה. אנשים שכבר נכנסו למעגל שומעי האלטרנטיבה, אנשים שכבר למדו שיש לעולם הרבה יותר מוזיקה להציע מאשר מה ששומעים בפלייליסט המשוקץ, אלה יידעו להמשיך ולחפש את המוזיקה שלהם. הם יעבירו ערוצים כל שעה לתחנה שמשדרת עבורם את הדבר הנכון. הם יחפשו את הרשתות הנידחות ביותר באינטרנט, יאזינו לפודקאסטים מטעם הלייבלים החביבים עליהם, ישוטטו הלוך ושוב בין מוזיקאי מייספייס המתרבים. מבחינת נגישות המצב כיום אינו דומה במאום למה שהיה נחלתם של אוהבי המוזיקה האלטרנטיבית לפני עשור או שניים. אבל נגישות היא לא כלום בלי מוטיבציה. בלי הידיעה שזה שם, בלי ההכרה שזה עשוי להיות מתגמל. הנזק שבקיצוץ "הקצה" איננו לאותם אלו שכבר עמוק בעניין – הנזק הוא לאלו שעוד לא. אלו שהיו עשויים לשמוע ולהשתכנע ואולי אחר כך להוביל בעצמם, אבל המדיה חסמה את דרכם בשלב בו עוד היתה בהם הפתיחות. הנזק הוא לא לאלו שגם ככה גרים בלב תל אביב, זמינים לכל הופעה של הרכב חדש, מוקפים בידענים ודעתנים. בפריפריה לעומת זאת, התפקיד של המדיה הוא מכריע. הנזק איננו מיידי, אבל הוא מצטבר ומחלחל ובדיוק כמו הפלייליסט הגלגל"צי המוגבל, שאת פירותיו אנו קוצרים היום בדמות בני נוער בעלי טעם שמרני להחריד ושלל שיבוטי מוזיקאים אנכרוניסטים, כך גם תשפיע אטימת הערוץ הארצי האחרון של מוזיקת השוליים המקומית על התרבות שתהיה פה בעתיד.
כל אלו שאדישים להקטנת המינון, כל אלו שחושבים שמאחר שהם לא מקשיבים זה ודאי לא נוגע להם, כדאי שתדעו: אפילו אם כל מה שחשוב לכם זה שיהיו מספיק שירים לחדש ב"כוכב נולד 14", "הקצה", קוואמי, וכל מה שהם מייצגים חשובים גם לכם.
הארגו,
לא יכולתי להסכים יותר.
כמי שהתבגרה על ברכיי גלגל"צ; כמי שחבריה הטובים ביותר יודעים מי זה קוואמי רק מפני שבימים ש'הקצה' משודרת ואני לא זמינה להאזנה אני ממלמלת בשקט "אויש, אני מפסידה קוואמי" והם מחייכים בהבנה הסתומה של מיטל האלטרנטיבית והשטויות שלה, ופתאום כשהגיעה הגזרה הזאת והשתוללתי, הם התחילו להריח את הדג שמסריח מהתחנה הצבאית; כמי שחשבה שדפש מוד זה שיא האלטרנטיב בנעוריה, כי היו משמיעים אותם רק לעתים רחוקות בגלגל"צ, כמי שעל אף פזילתה התמידית לתל אביב, חיה בפריפריה; כמי שגילתה את העולם הנוכחי שלה רק מאיזה זיק קטן של סקרנות; כמי שלא מסוגלת לחשוב שהזיק הזה אצל אנשים אחרים וטובים ייכבה מייד כשלא תהיה לו האופציה לשרוף ולהדליק.
אני יכולה להבין אנשים שהנושא הזה כבר נשחק אצלם ואין להם כח לשמוע קוואמי והקצה וכבר חתמנו על העצומה עזבו אותנו בשקט, אבל אני מוצאת את עצמי מעדכנת את הקרובים לי כל כמה שעות, שעברנו את החמש מאות ועברנו את האלף, וזה כבר על אלף שבע מאות ואלפיים ושבע.
בקיצור, תודה שישבת וניסחת את הדברים לעיל שאני חושבת ולא מוצאת את הכח לכתוב.
תגובה מדיימונדוג — מאי 8, 2006 בשעה 5:08 pm
היי דיימונד,
מה שיפה זה שאני יכולה לספר סיפור דומה מאוד לשלך. השמות אולי יהיו קצת שונים, המקום בטח שונה, החברים הם אחרים אבל היסודות זהים.
ובגלל זה היום כשאומרים לי שיש את 106 ואולי גם אפשר ברדיו תל אביב, או שמציעים לאנשים ללכת לחפש דברים באינטרנט, אני ישר מזדקפת ומתקוממת, כי הרדיו היה ונשאר האמצעי הטוב ביותר להפצת מוזיקה, והיכולת לשמוע אותו בדימונה וקריית שמונה היא אולי זניחה מבחינה מספרית, אבל היא עולם ומלואו לאותם בודדים במקומות המרוחקים, ופתח לכל מה שתל אביביים לוקחים כמובן מאליו.
כשאני חושבת כמה הרווחתי לאורך השנים מאותו זיק ראשוני, ומכך שמצאתי את הערוצים לפתח אותו, ברור לי לגמרי שאני רוצה להעניק את המתנה הזו לכל מי שרק יסכים לקחת.
(ובעצם… כבר אמרנו פה שזה באיזשהו מקום יסוד קיומו של האתר הזה).
תגובה מהארגו — מאי 8, 2006 בשעה 9:47 pm
הארגו בוקר טוב
ראשית-אני עצמי לא גדלתי על גלגל"צ, ואת "הקצה"
מעולם לא שמעתי, למרות שאני מודע היטב לתפקידה
כ"חלון הראווה הרדיופוני" של האינדי הישראלי.
אצלי באזור-אי אפשר כלל לקלוט את גלגל"צ
וכך גם בחלק מהערבה והר הנגב, ככל שידוע לי.
נראה לי שאנחנו עומדים לפני שינוי:
גלגל"צ יפסיק לייצג את האלטרנטיבה כמעט לגמרי
למעט אולי שדרנים בודדים או תכניות בודדות
שאינני יודע אפילו מה הן.
התקווה העיקרית של האינדי הישראלי היא
לדעתי דווקא מתחנות 106 הפרושות ברחבי הארץ.
דווקא בתחנות האלה יש משוגעים לדבר שבאמת
באים מאהבה וסקרנות ונותנים במה גם לשוליים
הכי איזוטריים שיש לנו כאן.
אני עצמי שידרתי תכנית כזו ב"קול הגליל העליון"
עד לפני שנה. התכנית הייתה מבוססת גם על מוזיקה
ישראלית וגם על דברים מחו"ל..(שאת כולם אגב
קניתי בעצמי..לתחנה לא היה כסף לשם כך).
בגלל הריחוק מהמרכז-לא היו בתכנית הופעות
או דברים שיש למשל בקול הקמפוס, אבל בכ"ז
עשיתי מאמץ גדול-כל הזמן למצוא חומרים חדשים,
(ולא נרתעתי גם מדברים קיצוניים כמו להקת 'ישראל'
למשל..)פשוט בשביל לתת לאיש שחולב ברפת
משהו אחר פרט לשטנץ הכ"כ לעוס ורדוד
שנפלט בד"כ מגלגל"צ ומהרדיו האזורי.
אני לא מספר את כל זה כדי לקבל אות הוקרה ממישהו.
אני עושה זאת כדי להבהיר שיש בארץ עוד "קוואמים"
כאלה שיש להם סקרנות ואהבה בלב.
הם התקווה העיקרית שלנו בכל הקשור לחשיפה
רדיופונית (לפחות בעתיד הנראה לעין).
והערה אחרונה: לעניות דעתי גלגל"צ-כתחנה בעלת צביון
מסחרי לחלוטין, אינה צריכה להיות ממומנת מתקציב הבטחון של ישראל. עליה להפוך לתחנה במסגרת הרדיו האזורי, או להפסיק להתקיים לגמרי.
(:
תגובה מיורם ק — מאי 11, 2006 בשעה 1:24 pm
לקח לי זמן, אבל אולי בכל זאת תשים לב לתגובה מתישהו 🙂
בעניין הסיבה לדבוק בנוכחות בתחנת מיינסטרים – הרשה לי להפנות אותך לפוסט הזה של רם אוריון בפורום הישראלי. אני נוטה להסכים איתו, ולחזור שוב על מה שכתבתי: כדי שאנשים יגיעו ל-106 או לכל מקום אחר כדי לחפש אלטרנטיבה הם קודם כל חייבים לדעת שזה קיים, ושזה טעים. ייסודה של גלגל"צ בחטא או שלא איננו מן הענין כאן. נקודת המוצא היא שזו התחנה המובילה במדינה, מהבודדות שמתקיימות בתווך הכלל ארצי (לא כולל הערבה :-)), ומבינהן, היחידה נטולת פירסומות. בהעדר פלטפורמה ארצית שמגיעה למאסה מינימאלית של אנשים בבת אחת, קשה לי לראות שדרנים מגיזרת 106 השונות מגיעים לאותה מידת השפעה שקוואמי צבר בשנים של עקביות. תגיד מה שתגיד, אבל אפילו הסשנים המוצלחים ביותר ששודרו ב-106 התלאביבית לא מתקרבים לכמות המאזינים ששמעו את הסשנים ששודרו אצל קוואמי (שבעצמם לא מתקרבים לכמות המאזינים לסשנים אצל משה בונן בצהריים, שאפילו זוכים לתיעוד טלוויזיוני). ככה זה.
זאת ועוד — משהו שכבר זמן מה רציתי להגיד בלי להתחבא תחת מעטה מאולץ של ימי חסד לשדרני התכניות החדשות או הקיימות:
על מנת לדלות מתוך השפע האינסופי שבחוץ את המיטב, בשביל לדעת מאיפה להתחיל, כל חובב אלטרנטיבה נזקק, לפחות בתחילת דרכו, למישהו שיראה לו את השביל ויסנן עבורו. חלקנו התברכנו בגורו פרטי – אח, שכן, מוכר בחנות תקליטים, וכמעט כולנו נצמדנו לגורו ציבורי, מישהו שכשהוא אמר על משהו שזה טוב הרגשנו שגם אנחנו חייבים את זה לעצמנו כי אם הוא אומר, הוא יודע על מה הוא מדבר. מישהו כריזמטי, בעל אהבה אמיתית לדבר שמצליח להדביק בהתלהבות שלו את כל מי שמקשיב לו. פעם הסתובבו ברדיו כמה כאלה, ואילו היום – יסלחו לי שדרני המוזיקה השונים, ואולי אני חוטאת פה כלפי מישהו שלא נחשפתי אליו, אבל לטעמי, ברדיו הישראלי הארצי של ימינו יש רק איש אחד שעונה להגדרה הזו. מישהו שלא רק שהאזניים שלו פתוחות וכרויות וצמאות, יש לו גם נוכחות רדיופונית כובשת מהסוג שמרתק אותך לתכנית רק כדי לשמוע מה הדבר הבא שהוא משמיע ומה הוא אומר לגביו. והאיש הזה הוא קוואמי. מאסה שלמה אני יכולה לכתוב על הסיבות שהביאו לכך, על סירוסם המכוון של כל שדרני הרדיו מהזן החדש, על התרוקנות הרדיו מכל מימד של יצירתיות ופאן, ועל ההשלכות של זה. במבחן המציאות, באוזניים שלי, זו התוצאה.
על רקע המעמד שצבר, קוואמי לקח על עצמו בשנים האחרונות את התפקיד שקוטנר לקח לפני כעשור-שניים, אבל, בשונה מאז, במקום שיאמצו ויחבקו אותו על הנכונות שלו לעבוד קשה, על האמביציה שלו לחטט לא רק בקרב הקומוניקטים של יחצ"נים יוקרתיים, במקום לטפח את הפינה הקטנה והחשובה הזו מעדיפים לגדוע אותה. בלי להעליב אף אחד, קשה לי לתלות את תקוות האינדי הישראלי להצליח להגיע לקהלים נוספים בתחנות סטודנטים בעלי טווח קליטה קטנטן ואיכות שידור חובבנית.
תגובה מהארגו — מאי 14, 2006 בשעה 2:30 pm