מאי 29, 2006

United Sounds of ATP 2006 – הצצה ראשונית

United Sounds of ATP - 2006

סיכום יותר מפורט עוד יגיע (אני מקווה).
בינתיים, העליתי מספר קטעי וידאו ל-YouTube (שלשמחת הצופים הפוטנציאלים עובד בדרך כלל יותר טוב ומהר משרת האפונים).

מותר ורצוי בהחלט להרגיש קנאה 🙂

קטעים מהיום הראשון

Mission of Burma יחד עם J Mascis עושים שיר של Roxy Music

קטעים מהיום השני

Black Heart Procession – Tangled

Spoon – Stay Don't Go

קטעים מהיום השלישי

Destroyer – Your Blood

ה-Decemberists בקטע הסיום המהמם שלהם, The Chimbley Sweep

Lightning Bolt – הופעה סמי-סודית ואחרונה בהחלט

יש עוד כמה. אפשר לצפות בכל הקטעים שהעליתי עד כה כאן: [http://www.youtube.com/user/peasinspace]
(אגב, הגירסאות ב-YouTube הן מכווצות ולכן באיכות נמוכה יחסית. הגירסאות המקוריות יופיעו פה אצלנו מתישהו בעתיד).

מאי 9, 2006

Chick Peas #7 :: Boomerang

Chick Peas #7

2006 כמעט במחציתה וכמה מהאלבומים הכי טובים שאני אשמע השנה מקבלים ייצוג בפודקאסט החדש, בצמוד לאי אלו דברים מהעבר שהם מזכירים לי.
ה-Black Angels, עם אלבום הבכורה המצטיין שלהם שמהרגע ששמעתי אותו לראשונה לא רציתי לשמוע שום דבר אחר, ה-Lovely Feathers שמצליחים להיות קלילים לרגע ואז בהינף גיטרה להיות עמוקים ומרגשים וסוחפים, החדש של Mission of Burma שהזמן אצלם עומד מלכת ובגיל 50+ הם שוב מצליחים לעשות רוק'נ'רול יותר חי ובועט כמעט מכל בני ה-20 שאני מכירה, וה-Sunset Rubdown שכל פעם שהתור שלהם מגיע בפלייליסט אני מחדש נעצרת לבדוק מה זה הדבר המדהים הזה שמתנגן עכשיו.
יש עוד – שווה מתמיד לשמוע. זה עשוי לכבוש גם אתכם.

Chick Peas #7, .עמוס באווירת רוק'נ'רול שחורה, פסיכדליה חמה ואנרגיות שיבטיות שקשה להשאר אליהן אדישים.

53 דקות, 24 שניות. עכבר ימני + save target as כאן: [Chick Peas #7]

מאי 8, 2006

עוד על "הקצה", העצומה, ולמי זה משנה


בימים האחרונים פיתחתי לי תחביב:
בכל כמה שעות אני חוזרת לעמוד העצומה למען ביטול הגזירות שניחתו לאחרונה על תכנית הרדיו "הקצה" ובודקת מי הצטרף.
בהתחלה זה היה סתם כדי לראות כמה כבר חתמו, אבל ככל שהתפוצה התרחבה ומספר החותמים גדל, גיליתי שבכל עמוד אני מוצאת לפחות 3-4 שמות שמוכרים לי מתחומי העשייה התרבותיים השונים. שדרני רדיו, עיתונאים, מוזיקאים, אמנים, כותבים, אנשי תיקשורת, כולם חתומים שם בשמם.

בואו נהיה ריאליים.
העצומה, גם אם תביא 10,000 חתימות. גם אם תביא 100 אלף, לא תשנה את ההחלטות בטווח המיידי. שיקולים של כבוד, שיקולים של אגו, שיקולים של נערות רוק אולטימטיביות שכבר הבטיחו להן תכנית אישית בשעות שהתרוקנו אחרי פינוי קוואמי.
חשיבותה של העצומה והסיבה הכי טובה לחתום עליה היא לעורר מודעות. להוכיח שיש קהל בחוץ שרוצה ומוקיר ומעריך את קיומה של תכנית מוזיקה אלטרנטיבית ברדיו. שיש קהל שצמא לשמוע קצת יותר ממה שהפלייליסט הגלגל"צי ונגזרותיו מרשים לו. רוב הסיכויים שזה לא יעזור למקרה הנוכחי, אבל זה עשוי להניע איזה גלגל קטן במקום אחר לגמרי שיראה לנגד עיניו את הקהל הנאמן שמחפש משהו קצת שונה מהשטיח החדגוני שפורשים בפניו רוב הערוצים רוב שעות היממה. לו ישבנו כולנו וקיבלנו את רוע הגזירה בדממה היינו נותנים יד לא רק לקיצוץ הזה אלא גם לקיצוץ הבא.

אם רייטינג הוא המדד היחידי, לתכנית כמו "הקצה" אין ולא יהיה לעולם סיכוי לעבור את סף הקבלה. זה לא סוד שרוב האנשים רואים ברדיו קישוט קטן בשולי השיגרה שלהם. הרייטינג המאמיר של גלגל"צ בנוי בדיוק על אנשים מהסוג הזה. יכול להיות שמשהו בדרך יתפוס להם את האוזן, יכול להיות שמשהו אחר יעצבן אותם והם יעבירו ערוץ, אבל בגדול, הם לא באמת מה שברדיו כל כך אוהבים לכנות "מאזינים". הם לא מאזינים – הם שומעים, ככה ביי דה וויי, שלא יהיה שקט, ו"הקצה" לא מתמזגת להם טוב עם השטיח.

אלא שאם יש משהו ללמוד מרשימת החותמים זה שרייטינג איננו הסיפור כולו. תכנית כמו "הקצה" איננה נמדדת רק בכמות המאזינים אלא גם במי הם. מי אלו היום ומי הם יהיו מחר. לטוב ולרע, אלו אנשים שמובילים את התרבות במדינה, וזה נכון היום כמו שזה היה נכון פעם. תשאלו את שלל האמנים, אנשי התרבות והתקשורת שלנו על איזה תכניות רדיו הם מתרפקים ותגלו אחוז לא פרופורציונאלי בכלל שיספר לכם על תכניות כמו מופע הרדיו והטרנזיסטור האגדי של קוטנר, על הפסקת עשר המיתולוגית של מיכל ניב, על קצת אחרת של יוסי כסיף ואורלי מורג. זה לא מקרי. האנשים שהולכים לעסוק בתרבות לפרנסתם, אלו שבסופו של דבר יובילו, הם כמעט תמיד אלו שכבר בגיל צעיר בחרו לא להסתפק במה שמציעה המדיה הקונבנציונאלית, אלא חיפשו עוד אופציות להעשיר את עצמם ואת עולמם. חלקם ילכו לקרוא מדפים שלמים בספריה, אחרים ילכו לצפות בכל סרט שנוצר מאז 1930, וחלקם ילכו לשמוע עוד ועוד מוזיקה שנותנת להם קשת רחבה של טעמים ואפשרויות. אגב, רבים מהם יעשו גם וגם וגם. אלה האנשים שעשר שנים אחר כך יאחזו במושכות התרבות בארץ, יהיו מעצבי דעת קהל, כי ככה זה בכל תחום שיש בו עשייה תרבותית. השוליים אט אט מחלחלים למרכז ומשפיעים עליו, המרכז של מחר הוא השוליים של היום, ולכן תמצאו את אלו שתרבות היא בראש מעייניהם מחטטים בקצוות, במקום בו קורים הדברים שאוטוטו יעניינו את כולם.

סביר להניח שרבים מאותם אלו שחותמים כרגע על העצומה למען השארת הקצה במתכונתה המורחבת כמעט ולא יינזקו מהדיאטה הכפויה. אנשים שכבר נכנסו למעגל שומעי האלטרנטיבה, אנשים שכבר למדו שיש לעולם הרבה יותר מוזיקה להציע מאשר מה ששומעים בפלייליסט המשוקץ, אלה יידעו להמשיך ולחפש את המוזיקה שלהם. הם יעבירו ערוצים כל שעה לתחנה שמשדרת עבורם את הדבר הנכון. הם יחפשו את הרשתות הנידחות ביותר באינטרנט, יאזינו לפודקאסטים מטעם הלייבלים החביבים עליהם, ישוטטו הלוך ושוב בין מוזיקאי מייספייס המתרבים. מבחינת נגישות המצב כיום אינו דומה במאום למה שהיה נחלתם של אוהבי המוזיקה האלטרנטיבית לפני עשור או שניים. אבל נגישות היא לא כלום בלי מוטיבציה. בלי הידיעה שזה שם, בלי ההכרה שזה עשוי להיות מתגמל. הנזק שבקיצוץ "הקצה" איננו לאותם אלו שכבר עמוק בעניין – הנזק הוא לאלו שעוד לא. אלו שהיו עשויים לשמוע ולהשתכנע ואולי אחר כך להוביל בעצמם, אבל המדיה חסמה את דרכם בשלב בו עוד היתה בהם הפתיחות. הנזק הוא לא לאלו שגם ככה גרים בלב תל אביב, זמינים לכל הופעה של הרכב חדש, מוקפים בידענים ודעתנים. בפריפריה לעומת זאת, התפקיד של המדיה הוא מכריע. הנזק איננו מיידי, אבל הוא מצטבר ומחלחל ובדיוק כמו הפלייליסט הגלגל"צי המוגבל, שאת פירותיו אנו קוצרים היום בדמות בני נוער בעלי טעם שמרני להחריד ושלל שיבוטי מוזיקאים אנכרוניסטים, כך גם תשפיע אטימת הערוץ הארצי האחרון של מוזיקת השוליים המקומית על התרבות שתהיה פה בעתיד.

כל אלו שאדישים להקטנת המינון, כל אלו שחושבים שמאחר שהם לא מקשיבים זה ודאי לא נוגע להם, כדאי שתדעו: אפילו אם כל מה שחשוב לכם זה שיהיו מספיק שירים לחדש ב"כוכב נולד 14‎", "הקצה", קוואמי, וכל מה שהם מייצגים חשובים גם לכם.