M. Ward – Post-War לו הייתי יושבת לכתוב ביקורת מן המניין על האלבום החדש של M. Ward וודאי הייתי מתעכבת על הצליל החם והעשיר שהוא מלא בו. חום תמיד היה מוטיב מפתח באלבומים של מאט וורד, אבל העושר הוא תולדה של הפיכתו ממיזם של איש אחד עם כמה חברים מזדמנים ללהקה של ממש. זה ניכר בעיבודים המורכבים, זה ניכר בשפע המתוזמר, בעומק הצלילים שמסביב. להקת אם וורד מעניקה בשלות מוקפדת לכל האלבום, מבלי לאבד אפילו לשנייה את הלב הפועם שלו. בלי להקריב את האינטימיות שוורד כה מצטיין בה.
לו הייתי מחברת רשימה רגילה על Post-War, האלבום החמישי של אם וורד, וודאי הייתי טוענת שוורד עומד כיום בשורה הראשונה של כותבי השירים בעולם. "מוזיקאי" היא מילה רחבה שמאגדת בתוכה סוגים רבים של כישרונות, וכשמסננים מתוכם את כותבי השירים מוצאים שם קומץ מוביל של פזמונאים בחסד, בינהם גם דן בייהר, א.ק.א דיסטרוייר (שעשה גם הוא השנה תהליך דומה והרחיב את המותג שלו מאיש אחד ללהקה של ממש), קולין מלוי מהדסמבריסטס שמזנקים ברגעים אלה ממש למרכז המפה, ועוד כמה.
לו נדרשתי לספר למן דהוא על הפרק החדש בקריירה של אם וורד הייתי מתארת כיצד מאלבום לאלבום אפשר לשמוע את וורד צומח ומתפתח. כמוזיקאי. כאדם. כדמות מפתח במוזיקה האמריקאית העכשווית. הייתי מספרת איך, כמו קודמיו, גם האלבום החדש צומח משורשים מובהקים של פולק אבל משייט הרחק משם, למחוזות שיש בהם את הרכיבים של קלאסיקה מודרנית מיידית, חוצת ז'אנרים ותיוגים. אלבום שכל שיר בו נשזר לתוך השיר שלפניו ואחריו. אלבום שעובד גם בתור שירים בודדים וגם בתור יחידה אחת שלמה.
הייתי וודאי מספרת על אווירת השמחה ששורה עליו, על הלחנים הצוהלים, על הגיטרות השובבות. על איך השירים מהתלים בנו, גורמים לנו לדבוק במיידיות שלהם לפני שהם חושפים את פרצופם האמיתי, העמוק. זה שיישאר איתנו גם אחרי עשרות שמיעות.
הייתי מספרת על קולו המלטף של M. Ward, שמרגיש כמו שמיכת נוצות רכה. על איך לא משנה באיזה אמצעי הקלטה מודרני יקליטו אותו – יש לו קול שכאילו שייך לחצי הראשון של המאה הקודמת. קול אנאלוגי. הקול הזה, שהתחיל בתור ניסיון לא לעשות יותר מדי רעש בעליית הגג של ההורים, נהייה למותג עצמו, והוא הדבר הראשון שכובש כל מי שמאזין לוורד: עתיק כזה, דרומי, בלוזי, מעושן – כל הדברים שוורד עצמו בכלל לא. הוא בקושי בתחילת שנות ה-30 שלו, לא עישן סיגריה מימיו, וחי בפורטלד, אורגון.
והייתי כנראה מתעלמת במכוון מהרובד המלנכולי החבוי לטובת זה המיידי, המואר. מבכרת התעסקות במה שעל פני השטח על פני התעמקות בקולות המבעבעים מלמטה.
אבל עכשיו, כשהאלבום הכי טוב ששמעתי השנה עד כה מתלכד בצורה מצמררת כל כך עם המציאות היומיומית שלנו כאן, בפינת העולם הנידחת שלנו, מרחק חצי עולם מפורטלנד שלו, עכשיו אין לי ברירה אלא להתעמק בקרביים שלו. להקשיב היטב לתמרורי האזהרה שפזורים בו וניבטים מכל עבר למי שטורח להביט מעבר לחזות העולצת. השמחה המאולצת של אחרי המלחמה הלא נדרשת לליטרים של הכחשה. שמחה שכל כולה יחסית למצב שקדם לה, ועכשיו היא שואבת חסד מכל מה שקודם היה מובן מאליו. ללכת הביתה בפשטות ולשיר God It's Great to be Alive (To Go Home – חידוש לשיר של דניאל ג'ונסטון). להיזכר בחבר אהוב ששם מבטחו בכח עליון עד שכדור ברזל פילח את ליבו (Requiem). ולטבוע בתוך דיכאון פוסט מלחמתי, I know when everything feels wrong (Post-War).
כבר יומיים שאני רק רוצה להשמיע את השיר הזה לכל מי שמלקק את פצעי המלחמה הטריים, לכל מי שמרגיש מבולבל עם מערכת הערכים שהוא גדל עליה למול המציאות המצטיירת לנגד עיניו, לכל מי שלא יודע לשלוף מהמותן את תכנית הפעולה האחת והיחידה שתציל את המדינה או את המשק או את הצפון או את הצבא. לכל מי שהטחת ההאשמות מסביב נראית לו כמו ריטואל ידוע מראש. לכל מי שלא נחרץ, לא בטוח, לא משוכנע, לא יודע ולא מעוניין להשיא עצות.
מאט וורד כתב את האלבום הזה סביב מלחמת עירק שממשיכה לפצוע את האמריקאים. הוא רצה לספר את סיפור הארץ אחרי שובם של החיילים, את סיפור המשפחות שלא ישובו לקדמותן. בראיונות הוא סיפר איך שני ספרים השפיעו במיוחד על תפיסת "אחרי המלחמה" שלו וסיפור השיבה הביתה – "וזרח השמש" של ארנסט המינגווי ו"בית מטבחיים חמש" של קורט וונגוט, וככה, בלי שיתכוון, יצא לו אלבום שהוא באותה מידה אלבום על העבר שלנו, ואלבום על העתיד שלנו, ועל ההווה פה בישראל. היסטורי ונבואי כאחד. אם נדרש לנו פסקול לרגעים שאחרי, להחליף את הפולחן הכפייתי של שירי יום הזיכרון שצפים ועולים מכל עבר, להמיר את הנחישות המיליטריסטית של שירי התקומה במציאות עדכנית, מורכבת, רב שכבתית, כזו שיש בה מקום גם להתלבטות, Post-War החדש של אם וורד, שייצא רשמית בעוד שבוע, הוא הבחירה שלי.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
הוידאו קליפ המקסים ל-Chinese Translation, הסינגל הראשון מהאלבום (מזכיר רעיונית את הקליפ ל"החיים שממול" של ברי סחרוף – כמה חבל שאין למצוא אותו ברשת כדי להשוות)
יש רגע אחד בשיר הפותח של Bitter Tea, האלבום האחרון של ה-Fiery Furnaces, שורה אחת שמגיחה לפתע ונדבקת לי ללב יותר מכל שיר שלם ששמעתי לאחרונה.
בדרך כלל עם שירים שאני אוהבת זה משהו כוללני, עובר דרך כל החלקים והחזרות של השיר, אבל כאן זה בסך הכל כמה שניות שבאות והולכות בתוך בליל של 4 ורבע דקות שאני שומעת שוב ושוב רק בשביל שהן יגיעו כבר. זה הופך את כל המעברים המוזרים, את כל הפראזות האלקטרוניות, את כל הצלילים הצורמנים, לשווים. זה הופך אותו לשיר הכי מושמע אצלי בשבוע האחרון. אני יושבת ושומעת ומחכה במתח שאלינור תשיר כבר את השורה הזו. עם הקול העמוק והחם שלה, עם האינטימיות הזו שמגיחה משום מקום ומשנה לחלוטין את כל המבנה והתחושה של הקטע השלם שברובו מרגיש דוקא מרוחק וגרנדיוזי.
25 שניות בין 1:55 ל-2:20 (ועוד פעמיים שהשורה הזו מהדהדת במקומות אחרים), מביאות למיצוי את כל מה שהכי טוב ב-Fiery Furnaces, להקה שאף פעם אתה לא יודע למה לצפות מהקטעים שלה, שאף פעם לא נותנת לך להתרגל, להתרווח בנוחות, לדעת לאן הולך השיר.
My Dog Was Lost
(But Now He's Found)
Blueberry Boat, האלבום השני שלהם בקריירה, היה אלבום השנה שלי לשנת 2004 בדיוק מהסיבות האלה, וכל זה עוד כלום לעומת האנרגיות המדהימות שיש להרכב הזה בהופעה. במיוחד עכשיו אחרי שסליטר קיני התפרקו, אלינור פרידברגר היא האישה הכי כאריזמטית שאני מצליחה לחשוב עליה במוזיקה העכשווית. הנוכחות שלה על הבמה ממגנטת, פשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. היא מזכירה גם בקול וגם במראה את פאטי סמית' אבל היא גירסה מעודנת יותר, הרבה יותר נשית, אבל עם לא פחות עוצמה ובערה פנימית.
הנה תראו (סליחה על איכות הסאונד המחפירה). גם זה צולם ב-ATP האחרון: הכלב שלי הלך לאיבוד אבל עכשיו הוא חזר.
ומאחר שכמו עם כל השירים של ה-Fiery Furnaces, גם את In My Little Thatched Hut יהיה כנראה בלתי אפשרי לשבץ באחד מהפודקאסטים של אפונים בחלל, מגיע לו מיני שידור אישי רק בשבילו: [Fiery Furances – In My Little Thatched Hut]
כנראה שזה מה שהכי מעניין אותי לכתוב עליו: מבקרי מוזיקה עם הילה מיתולוגית – מי מטעם הקהל ומי מטעם עצמו – שבמאמץ רב ובעבודה קשה הולכים ומאבדים את הרלוונטיות של עצמם.
רבות כבר דוסקסה השתתפותו של גל אוחובסקי כשופט בעונה הנוכחית של כוכב נולד. בתור מי שצופה באדיקות ובהנאה רבה בתכנית עוד מהעונה הראשונה, בתור מי שחושבת שהעונה הנוכחית היא בינתיים המענגת מכולן (לא כולל נינט), יש לי בעיקר דברים טובים להגיד על הנוכחות האוחובסקית בפאנל.
אבל באגף הביקורות פרי עטו, אין כמו מראה עיניים כדי להדגים את חוסר הרלוונטיות של המדור שלו (שכרגע מתאכסן בטיים-אאוט, אבל כרגיל, זה עניין זמני בלבד):
אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל, עם כל כך הרבה שטויות בטקסט כל כך קצר, אז אני אתמקד באיזכור האגבי והמטופש כל כך למייספייס. בנאיביות שלי אני מצפה ממי שמסקר את המוזיקה בעולם להבין קצת יותר בדינמיקות של מייספייס לפני שהוא משחיל את זה פנימה. דומה שאוחובסקי מפספס את העובדה שיודע כל מי שפתח לעצמו פעם יוזר ברשת החברתית הזו: "חברים" במייספייס זה לא יותר מסך הזמן שהשקעת – אתה או מישהו מטעמך, ועל פי רוב, זה מדד גרוע למדי לפופולאריות.
אני מתעקשת על נקודה שהיא אולי מינורית בסך הכל של הדברים, אבל היא בעייתית בעיני בדיוק כמו שהאיזכור של מרקורי רב והפליימינג ליפס (תמיד תמיד ביחד, אגב, למרות שהקשר בין הרפרנסים האלה לבין עצמם נהיה קלוש מתקליט לתקליט) גם הוא בעייתי – שניהם מעידים על ניתוק, סטגנציה, שטחיות, אלמנטים שמלווים את המדור של אוחובסקי כבר לא מעט זמן ועדיין לא מונעים ממנו לקבל את העבודה הבאה.
נכון שמישהי כמוני שעוקבת די באדיקות אחרי המוזיקה העצמאית שנעשית בעולם לא חייבת מדור כזה, אבל איכשהו, פעם היתה מעניינת אותי הדיעה שלו בעניין האלבומים שהוא סיקר, ועכשיו אני מגלה שמשבוע לשבוע הסיבה היחידה להתבונן במדור של אוחובסקי היא כדי לדעת מה מייבאים לארץ.
בכוכב נולד לעומת זאת….. שם אני ממש מוצאת את עצמי מריעה לו ולדעתו, גם כשהיא אינה מנומקת או רהוטה.
* * * * * * *
[ אבל אז… כאילו כדי להרגיז, הוא מפרסם גם טקסט מפורט (ונרקיסיסטי למדי, לא נכחיש) בעניין דניאל ג'ונסטון ואני נאלצת לסלוח לו, רק כי כל האמצעים כשרים להביא עוד אנשים להקשיב לטירוף הג'ונסטוני שאותי מצליח להביא לסף דמעות בנאיביות הערומה שלו ]
הטורים החדשים של דנה קסלר בוואלה זה כמו תאונה שמתעקשת לקרות.
כאילו מישהו שיחרר את פתיל הכתיבה הקצר שלה, ועכשיו היא מקפידה לעשות מעצמה צחוק במסווה של קוליות בסיגנון עדות הוואלה. אם ברמת העברית ("אמנים הפועלים במדיומים אחרים" ??), אם ברמת ההומור העצמי ("אני לא יודעת לספור מעל עשר"), אם בעושר השפה ("גם אם הוא לא מלהיב ת'תחת"), אם ברמת ההגהה ("העניינים הולכים ומעיטים לקראת סוף האלבום"), אבל הכי הכי – ברמת התוכן, התובנות, הניתוח, הבעת דיעה.
מה שמתסכל עוד יותר זה שלא יעזור כמה קקה-פיפי יהיו שם וכמה דאחקות בשקל וחצי – כשהנושא שלך הוא סוניק יות' או בילט טו ספיל ולא כוכב-נולד, הרייטינג, לפחות על פי מדד הטוקבקים העילגים שעורכי האתרים מקפידים לאשר בהמוניהם כדי להוכיח שיש להם קהל גדול עם טעם רע, הרייטינג נשאר בקרשים.
אם וואלה רואים את אותה מציאות שאני רואה, קשה לי להבין למה הם עושים את הניסוי הזה. הלא אלה שמתעניינים בסוניק יות' מצפים ממי שכותב עליהם לקצת יותר עומק, ואלה שלא – הם פשוט לא שם. לא משנה כמה "מאגניבות" נארזת לתוך הכתבה – הם מראש לא קוראים, וגם אם יקראו – על מה יגיבו? על שטחיותה הניכרת של כותבת? על ההתמקדות בכל מה שלא רלוונטי? על טור ביקורת ללא ביקורת? על ההומור הדלוח?
פעם היו אומרים על זה "ניו ז'ורנאליזם" וחושבים שזה נורא מקסים איך שהכותב מביא את עצמו לתוך הטקסט, אבל היום – היום איך מנוס מלכנות את זה כתיבה בלוגרית, ולא מהטובות שבהן (וכן, לא נעלמת מעיני האירוניה שבלכתוב את זה בבלוג)
* * * * * * * * * *
אגב, אפרופו הטור הקודם —
פעם אחת ולתמיד: ג'יי מאסקיס. לא מאסיס, לא משיס, לא מייסי'ס – מאסקיס.
מעין הערת פתיחה תמציתית:
פתאום גיליתי שהצטברו לי בראש יותר מדי אייטמים שבא לנסח בכתב, ומכל האינטרנט כולו, פה הכי נוח לי.
ואם כבר, אז מה יותר טוב לפתוח בו מאשר סוניק יות'.
* * * * * * * * * *
שלשום הושק רשמית האלבום ה-20 של סוניק יות', לקול מצהלות הביקורת בכל האתרים והעיתונים הנחשבים.
בפיצ'פורק אמנם לא יוצאים מגידרם (לפחות לא בציון, דוקא הביקורת עצמה הרבה יותר נלהבת מהציון הסופי), אבל פיסקה אחת שם נגעה לי בעצב נוסטלגי:
[…] As a kid I used Sonic Youth lyrics and liner notes as reading lists– they led me to Gerhard Richter, Mike Kelley, Richard Kern, Raymond Carver, d.a. levy, and more. They've always been important for bringing downtown NYC's overlapping traditions of art/music/literature to punk kids. Go back to those early records to check out who did the art work for them and read the thank you's. Pre-internet, this was the way to get an underground education.
זה מה שתמיד היה כל כך כובש בסוניק יות', שהם הקיפו את עצמם בתרבות מכל הסוגים, לא רק במוזיקה. שהם שאבו מכל מה שעמד לרשותם. אני לגמרי מאמינה שזה מה שמזין את מעיין היצירה שלהם אחרי שמקור החיים של כל כך הרבה להקות יבש ממזמן. אפילו כשאתה לא יכול לטעות בצליל הספציפי שלהם, אפילו כשאתה כבר יודע לזהות מראש איך תישמע האנחה הבאה של קים והריף הבא של לי, בין לבין אתה שומע את החיפוש, את זה שהם לא כבולים בקונספציות, לא משועבדים לתדמית של עצמם. סוניק יות' מוציאים תקליט של שירי פופ בני 3 דקות? זה ודאי לא מה שציפו מהם באלבום ה-20 (!!) שלהם, וזה בפני עצמו, עוד לפני שמקשיבים לצליל אחד, מזכיר לי למה אני כל כך אוהבת אותם.
חוץ מזה, דומני שיש לא מעט אנשים מעל גיל מסויים (נניח, 30) שכמוני מזדהים עם התאור הזה של קריאה שוקקת של כל שם בתודות, של ניסיון לנחש מי זה מי כשמופיעים רק רמזים או שמות פרטיים, חיטוט בכל קרדיט למי שהביא את המים וסחב את המצילות – פעם זו היתה הדרך ללמוד מה חשוב, מה נחשב, למי להקשיב ואחרי מי לעקוב. וסוניק יות', הם היו ונשארו מאגר בלתי נדלה. אפשר היה לחוות את זה דרך הדיוידי שהם הוציאו לפני שנתיים שמסכם את הקליפים בתקופה הראשונה של הקריירה שלהם (per-sellout, כמו שהם מכנים אותה בחיוך).
יהיה מעניין לראות איך תשפיע הנגישות האינסופית של ימינו על שורדי האנדרגראונד של עוד עשרים שנה. כבר היום מעניין לראות איך כל המושג אנדרגראונד לובש צורה חדשה כי אחרי הכל, מה זה בדיוק אנדרגראונד כשאנשים מכל העולם חשופים לכל ניואנס שלו בזמן אמת?
בימים האחרונים פיתחתי לי תחביב:
בכל כמה שעות אני חוזרת לעמוד העצומה למען ביטול הגזירות שניחתו לאחרונה על תכנית הרדיו "הקצה" ובודקת מי הצטרף.
בהתחלה זה היה סתם כדי לראות כמה כבר חתמו, אבל ככל שהתפוצה התרחבה ומספר החותמים גדל, גיליתי שבכל עמוד אני מוצאת לפחות 3-4 שמות שמוכרים לי מתחומי העשייה התרבותיים השונים. שדרני רדיו, עיתונאים, מוזיקאים, אמנים, כותבים, אנשי תיקשורת, כולם חתומים שם בשמם.
בואו נהיה ריאליים.
העצומה, גם אם תביא 10,000 חתימות. גם אם תביא 100 אלף, לא תשנה את ההחלטות בטווח המיידי. שיקולים של כבוד, שיקולים של אגו, שיקולים של נערות רוק אולטימטיביות שכבר הבטיחו להן תכנית אישית בשעות שהתרוקנו אחרי פינוי קוואמי.
חשיבותה של העצומה והסיבה הכי טובה לחתום עליה היא לעורר מודעות. להוכיח שיש קהל בחוץ שרוצה ומוקיר ומעריך את קיומה של תכנית מוזיקה אלטרנטיבית ברדיו. שיש קהל שצמא לשמוע קצת יותר ממה שהפלייליסט הגלגל"צי ונגזרותיו מרשים לו. רוב הסיכויים שזה לא יעזור למקרה הנוכחי, אבל זה עשוי להניע איזה גלגל קטן במקום אחר לגמרי שיראה לנגד עיניו את הקהל הנאמן שמחפש משהו קצת שונה מהשטיח החדגוני שפורשים בפניו רוב הערוצים רוב שעות היממה. לו ישבנו כולנו וקיבלנו את רוע הגזירה בדממה היינו נותנים יד לא רק לקיצוץ הזה אלא גם לקיצוץ הבא.
אם רייטינג הוא המדד היחידי, לתכנית כמו "הקצה" אין ולא יהיה לעולם סיכוי לעבור את סף הקבלה. זה לא סוד שרוב האנשים רואים ברדיו קישוט קטן בשולי השיגרה שלהם. הרייטינג המאמיר של גלגל"צ בנוי בדיוק על אנשים מהסוג הזה. יכול להיות שמשהו בדרך יתפוס להם את האוזן, יכול להיות שמשהו אחר יעצבן אותם והם יעבירו ערוץ, אבל בגדול, הם לא באמת מה שברדיו כל כך אוהבים לכנות "מאזינים". הם לא מאזינים – הם שומעים, ככה ביי דה וויי, שלא יהיה שקט, ו"הקצה" לא מתמזגת להם טוב עם השטיח.
אלא שאם יש משהו ללמוד מרשימת החותמים זה שרייטינג איננו הסיפור כולו. תכנית כמו "הקצה" איננה נמדדת רק בכמות המאזינים אלא גם במי הם. מי אלו היום ומי הם יהיו מחר. לטוב ולרע, אלו אנשים שמובילים את התרבות במדינה, וזה נכון היום כמו שזה היה נכון פעם. תשאלו את שלל האמנים, אנשי התרבות והתקשורת שלנו על איזה תכניות רדיו הם מתרפקים ותגלו אחוז לא פרופורציונאלי בכלל שיספר לכם על תכניות כמו מופע הרדיו והטרנזיסטור האגדי של קוטנר, על הפסקת עשר המיתולוגית של מיכל ניב, על קצת אחרת של יוסי כסיף ואורלי מורג. זה לא מקרי. האנשים שהולכים לעסוק בתרבות לפרנסתם, אלו שבסופו של דבר יובילו, הם כמעט תמיד אלו שכבר בגיל צעיר בחרו לא להסתפק במה שמציעה המדיה הקונבנציונאלית, אלא חיפשו עוד אופציות להעשיר את עצמם ואת עולמם. חלקם ילכו לקרוא מדפים שלמים בספריה, אחרים ילכו לצפות בכל סרט שנוצר מאז 1930, וחלקם ילכו לשמוע עוד ועוד מוזיקה שנותנת להם קשת רחבה של טעמים ואפשרויות. אגב, רבים מהם יעשו גם וגם וגם. אלה האנשים שעשר שנים אחר כך יאחזו במושכות התרבות בארץ, יהיו מעצבי דעת קהל, כי ככה זה בכל תחום שיש בו עשייה תרבותית. השוליים אט אט מחלחלים למרכז ומשפיעים עליו, המרכז של מחר הוא השוליים של היום, ולכן תמצאו את אלו שתרבות היא בראש מעייניהם מחטטים בקצוות, במקום בו קורים הדברים שאוטוטו יעניינו את כולם.
סביר להניח שרבים מאותם אלו שחותמים כרגע על העצומה למען השארת הקצה במתכונתה המורחבת כמעט ולא יינזקו מהדיאטה הכפויה. אנשים שכבר נכנסו למעגל שומעי האלטרנטיבה, אנשים שכבר למדו שיש לעולם הרבה יותר מוזיקה להציע מאשר מה ששומעים בפלייליסט המשוקץ, אלה יידעו להמשיך ולחפש את המוזיקה שלהם. הם יעבירו ערוצים כל שעה לתחנה שמשדרת עבורם את הדבר הנכון. הם יחפשו את הרשתות הנידחות ביותר באינטרנט, יאזינו לפודקאסטים מטעם הלייבלים החביבים עליהם, ישוטטו הלוך ושוב בין מוזיקאי מייספייס המתרבים. מבחינת נגישות המצב כיום אינו דומה במאום למה שהיה נחלתם של אוהבי המוזיקה האלטרנטיבית לפני עשור או שניים. אבל נגישות היא לא כלום בלי מוטיבציה. בלי הידיעה שזה שם, בלי ההכרה שזה עשוי להיות מתגמל. הנזק שבקיצוץ "הקצה" איננו לאותם אלו שכבר עמוק בעניין – הנזק הוא לאלו שעוד לא. אלו שהיו עשויים לשמוע ולהשתכנע ואולי אחר כך להוביל בעצמם, אבל המדיה חסמה את דרכם בשלב בו עוד היתה בהם הפתיחות. הנזק הוא לא לאלו שגם ככה גרים בלב תל אביב, זמינים לכל הופעה של הרכב חדש, מוקפים בידענים ודעתנים. בפריפריה לעומת זאת, התפקיד של המדיה הוא מכריע. הנזק איננו מיידי, אבל הוא מצטבר ומחלחל ובדיוק כמו הפלייליסט הגלגל"צי המוגבל, שאת פירותיו אנו קוצרים היום בדמות בני נוער בעלי טעם שמרני להחריד ושלל שיבוטי מוזיקאים אנכרוניסטים, כך גם תשפיע אטימת הערוץ הארצי האחרון של מוזיקת השוליים המקומית על התרבות שתהיה פה בעתיד.
כל אלו שאדישים להקטנת המינון, כל אלו שחושבים שמאחר שהם לא מקשיבים זה ודאי לא נוגע להם, כדאי שתדעו: אפילו אם כל מה שחשוב לכם זה שיהיו מספיק שירים לחדש ב"כוכב נולד 14", "הקצה", קוואמי, וכל מה שהם מייצגים חשובים גם לכם.
לפירסומים